זה קרה כל כך מהר, הכול קרה כל כך מהר ממש כמו סופת הוריקן,
רגע אחד את היית פה, מחייכת, צוחקת וברגע השני ככה באמצע החיים
מתקשרים אליי ואומרים לי שאת כבר לא תצחקי, תחייכי ואת כבר לא
תהייה שם בשבילי כשאני אהיה עצובה או סתם ככה בשביל להעביר את
הזמן המת שעובר עלינו כל יום.
תמיד אמרו לי שהחיים הם כמו רכבת, תמיד בתנועה ולפעמים צריך
לרדת בתחנה שאתה צריך ואז שוב לחזור לרכבת, אז ככה בלי להודיע
נעצרה הרכבת ואת החלטת לרדת בה, בלי להגיד לאף אחד, לפחות היית
משאירה פתק או רמז קטן!!!
עבר כבר שבוע מאז שאת איננה, כל יום אני מצפה שתתקשרי או לפחות
תשלחי הודעה ותגידי שהכול היה בדיחה ואת פשוט היית צריכה קצת
זמן לבד, אני מבטיחה לך שלא אכעס או אצעק, אבל רק תגידי את זה
כבר.
את זוכרת איך בשנה שעברה ברחת מהבית בלי הודיע לאף אחד, ורק
אחרי שלושה ימים התקשרת אלי בארבע לפנות בוקר ולא הצלחת להפסיק
לצחוק, אני לא הבנתי מה היה כל כך מצחיק, ואז רק לפני סוף
השיחה שהייתי כבר עצבנית רצח עליך אמרת לי, "עשית את זה רק
בשביל למשוך את תשומת ליבך, בשביל לראות אם אני חשובה לך", כל
כך כעסתי עליך באותו הרגע שפשוט ניתקתי לך את הטלפון בפרצוף,
שנייה אחרי שניתקתי את השיחה הבנתי משהו... הבנתי שאם לא היה
לי אכפת ממך אז לא הייתי כועסת עליך ומנתקת לך את השיחה או
בכלל דואגת לך כשברחת מהבית, חודש לאחר מכן היינו ביחד.
היום עושים לכבודך טקס בבית הספר, ביקשו ממני לכתוב משהו עליך
או סתם לספר עליך, אז ישבתי וחשבתי (כן כן תתפלאי אני חשבתי)
וכתבתי הרבה דברים דפים על גבי דפים, וכשהגעתי לסוף נעצרתי
ואמרתי לעצמי "על מי את עובדת? הרי כשאת תעמדי שם מחר בפני
אלפי תלמידים הם לא יקשיבו ואם יקשיבו אז יהיו בודדים שלא
הכירו אותך ולא יזכו להכיר בנאדם מדהים כמוך, אז אני שואלת את
עצמי היום שאלה, האם באמת הגעתי ללבם של אותם התלמידים הבודדים
שהקשיבו או שזה היה חשוב להם? האם הם למדו להכיר אותך ולו המעט
לפי מה שסיפרתי להם? אבל מה זה כבר חשוב הכול כבר עבר ואני
עכשיו ברכבת נוסעת לנתניה לפגוש את אור ואת יפעת, ואם את היית
פה אז בטח היית צוחקת עליי ואומרת לי שאני רעה שאני עושה דבר
כזה, ואולי היית צודקת.
יעלי אני כל כך מתגעגעת אליך ואת כל כך חסרה לי למרות שעבר רק
שבוע, אבל מה לעשות שאתה רגיל להתעורר כל בוקר ונרדם עם אותו
הקול כל יום ולא משנה מה, אומרים שמעריכים בנאדם ממש ממש רק
אחרי שהוא כבר אינו בחיים שלך, ומה שהכי עצוב זה, שזה משפט
נכון מאוד, את כבר לא פה ופתאום אני מעריכה את הדברים הקטנים
שאת היית עושה בשבילי, אין לי מושג איך אפשר להבין את זה בתוך
שבוע אבל קשר כמו שהיה לנו אף אחד לא היה יכול להבין אפילו לא
האנשים הכי קרובים אלינו ולא משנה כמה שאני אנסה להסביר להם,
הם פשוט לא יבינו.
הרבה אנשים לא יזכו להכיר אותך וזה ממש עצוב לי, כי הם לא יזכו
להכיר בנאדם מדהים כול כך שתמיד הייתה לו שמחת חיים שיכולה
להעיר חדר שלם, אפילו כשהיה לך קשה את צחקת ואמרת "זה כלוום זה
יעבור, מחר יש יום חדש", אני עד היום לא הבנתי איך את היית
חזקה כול כך.
אז זהו נגמרו לי המילים והדמעות זולגות פה כבר שעה שלמה וזאתי
שיושבת מולי לא מבינה מה יש לי, זה מדהים איך שהחיים ממשיכים
אחרי שהם מאבדים מישהו, אבל אולי ככה זה צריך להיות, אני בטוחה
שאת היית רוצה שהכול ימשיך כרגיל כאילו שום דבר לא קרה, נוו
טוב אפשר להבין את זה, את הרי לא אהבת אף פעם להיות במרכז
העיניים תמיד היית מאחורי הקלעים.
טוב עכשיו באמת זה הסוף עוד חמש דקות אני צריכה לרדת בתחנה
שלי, אבל אל תדאגי אני אטריד אותך עוד הרבה פעמיים, תסמכי
עליי.
חושבת עליך תמיד ולא אפסיק לך עליך שלך לעולמי עולמים נערה
בהפרעה! |
