המסדרונות ריקים, ברחובות
אנשים שותקים, וכשאני נכנסת
לבית אז האנשים לא מדברים,
אני עוברת בין האנשים וכולם
בפה אחד אומרים "אנחנו
מצטערים", ואני לא מבינה
מה הם רוצים.
אני עולה לחדרי ומתיישבת
בקצה המיטה, אני מדליקה
את הטלויזיה ורואה את
תמונתו בכל ערוצי הטלויזיה,
אני רצה בבית וצועקת,
"תדליקו את הטלויזיה", אך
כולם מרגיעים ואומרים, "זה
בסדר אנחנו יודעים", ואני
לא מבינה איך הם יודעים
אם הם לא רואים.
אני מסתכלת על האנשים, רואה
אותם מדברים, רואה איך אמא
צועקת ואיך אבא מחבק אותה,
אבל אני לא מצליחה לשמוע כלום,
הכל דממה, שקט מוחלט, ואז אני
רואה אותו, צועקת אליו שיבוא, אך
הוא לא שומע אותי ולא בא.
אני נגשת לאבא ושואלת אותו,
"למה הוא לא בא?", אבא מניח
את ידו על ראשי ואומר, "מתוקתי
הוא כבר לא ישמע, הוא כבר לא יחזור".
ושוב חוזרת הדממה והשקט המוחלט,
ואני לא מבינה מה בעצם קרה.