חיבקתי את יואבי בחוזקה, רועדת כולי. טריקת דלת חזקה נשמעה
וידעתי. עכשיו יהיה לי שקט. אולי לכמה רגעים. אולי לכמה שעות.
מקווה שלכמה ימים. השכבתי את יואבי במיטת התינוק וכיסיתי אותו,
דחפתי מוצץ לפיו והפעלתי את הבייבי-סנס. נכנסתי לחדר האמבטיה
וניצבתי דוממת אל מול המראה. דם ניגר משפתיי ואת עיני עיטר פנס
צבעוני. יצאתי מחדר האמבטיה לכיוון דלת הכניסה. הוא נעל אותי
בתוך הבית. חוטי הטלפון היו גזורים על הריצפה. רצתי לחדר השינה
והפכתי את הארון בניסיון נואש לחפש חוט טלפון, אך לא מצאתי.
לבסוף נמרחתי על הספה באפיסת כוחות כשידי האחת מכסה את עיני
בקרח וידי השניה מנגבת את הדם מפניי.

את אבנר הכרתי באוניברסיטה. במסגרת החוג לסוציולוגיה הוא הגיע
להרצות לנו על דפוסי התנהגות. התאהבתי בו ממבט ראשון. גבר נאה,
רעמה שחורה מלאת ברק, גוף חסון, עור שחום. חתיך אמיתי.
יצאנו במשך חצי שנה לפני שהחלטנו להתחתן והייתי כמו מלכה
בשבילו. הדבר היחיד שעמו התקשיתי להתמודד היה העובדה שאבנר בא
ממשפחה מאוד פרימיטיבית ואני ההפך הגמור. אמא ניסתה לדבר אל
לבי ולמנוע את החתונה אבל אני, שהייתי מאוהבת עד מעל הראש
סרבתי להקשיב לתחנונייה. אבנר לא היה אדם מלומד אך היה אדם בעל
נסיון חיים עשיר. הוא גדל בשכונה מפוקפקת וכשבגר הקים בית מחסה
לבני נוער משכונות מצוקה. כשיצאנו תמיד נהג בי בכבוד, תמיד
החמיא. לעולם לא חשבתי שהכל אשליה אחת גדולה.

שבוע אחרי החתונה עברנו לגור בסמוך לבית הוריו. באותו יום
התחילו הצרות. אמא של אבנר הייתה שורצת אצלינו בבית ומשתלטת על
הכל. היא הייתה מחליטה מה נאכל ומתי נאכל, איך נישן ומתי נישן.
מההתחלה הפצירה באבנר להביא ילדים. היא הפצירה בו והוא לחץ
עליי. רציתי לחכות ולסיים את התואר השני אך אבנר היה חסר
סבלנות ולבסוף נכנעתי. כעבור תשעה חודשים נולד יואב בני הבכור.
עד ליום הלידה הייתי המלכה בבית. את הארמון ניהלה אמא של אבנר
ביד רמה. היא גיהצה וקנתה ובישלה ובעיקר טפטפה טיפטופים
לאוזניו של אבנר. כשיואב היה בן חודש וחצי פרץ ויכוח קולני
ביני לבין אמא של אבנר ואני הודעתי לאבנר באותו יום שאני לא
מסוגלת לגור בקרבתה. אבנר שהיה מיואש מהקרע ביני לבין משפחתו
שכר דירת שלושה חדרים בעיר סמוכה. מאותו יום התחלתי לחטוף
מכות. אבנר האשים אותי האשמות שווא. כל מה שלא הסתדר הוא הוציא
עליי. העירייה הוציאה צו סגירה לבית המחסה שניהל ואני חטפתי
מכות רצח. ההורים סרבו לעזור לו כלכלית ואני שהרחקתי אותו מהם
הייתי אשמה בהכל וחטפתי מכות כאילו הייתי שק איגרוף. אבנר
הוציא עליי אגרסיות וכעסים. ואני שלא הכרתי אותו כך לא ידעתי
איך להגיב. לאמא פחדתי לספר. לא רציתי שתתאכזב ממני. לא רציתי
לשמוע "אמרתי לך". אבנר הרחיק אותי מהמשפחה הוא היה נועל אותי
בבית כל היום ומנע ממני לדבר עם אנשים בטלפון או לנהל איזשהו
סוג של תקשורת עם מישהו. את התואר השני לא סיימתי ואת יואבי
הוא לא נתן לי לשלוח לגן כמו את שאר בני גילו אלא הפציר בי
לחנכו בבית. וכך הפך הילד להיות כל עולמי. אבנר, שידע זאת,
ניצל את העובדה לא אחת. פעמים רבות היה לוקח את הילד ונעלם
איתו מהבית שעות ארוכות כשאני יושבת אכולה מרוב דאגה. כשהיה
חוזר, היה יואבי מלוכלך, בגדיו היו מטונפים, והוא צרח מרעב.
בשעות הבוקר כשהייתי סגורה בבית ומטפלת ביואב הייתי מהרהרת
באיש שאיתו התחתנתי. לפעמים היה אבנר שוכח ומשאיר את קו הטלפון
מחובר ואז הייתי מנצלת את העובדה ומתקשרת להוריי ואחיי ומעמידה
פנים שאני ואבנר חיים כמו זוג יונים. אמא שכבר הייתה מיואשת
מרוב סירובים כבר מזמן לא טרחה לשאול מתי כבר תראה אותי, או את
הנכד שראתה בקושי פעמיים. הצלחתי לכסות הכל בשקרים ובמרמה.
כשהיה מגיע פירוט חשבון הטלפון הייתי חוטפת אבל זה היה שווה כל
דקת שיחה. מגע מיני כמעט ולא היה בינינו ותמיד כשחזר הביתה היה
מריח מבשמי נשים. היה לי ברור שהוא בוגד בי ושמחתי על כך שהיה
מסופק ולא דרש ממני דבר.

כמעט שנתיים עברו ואני ישובה בוהה באוויר, מתקשה להאמין ולהבין
את המצב אליו הגעתי. שפתיי עדיין שותתות דם. והעין נפוחה
וכחולה. הגב כואב לי מעוצמת החבטה שחטפתי כשזרק אותי על הקיר.
אני מעיפה מבט אחרון וסוקרת את הדירה, ניגשת לארון ומוציאה את
המזוודה שהכנתי מראש. מכניסה את יואבי לעגלה וקושרת אותו.
מוציאה ממתחת למיטה את המפתח שהצלחתי לשכפל לעצמי בתחבולות
אינספור. ופותחת לעצמי את הדרך אל החופש. מתקשה להאמין שנחלצתי
ממנו ודמעות זולגות מעיניי. אני רצה ולא יודעת מאיפה גופי
הפצוע שואב את הכוח, יואבי ישן ואני מודה לאל שהוא לא מתעורר,
הרחוב שקט ואני ממהרת לעצור מונית לבנה שנראית לי סימפטית.
"לתל אביב", אני מורה לנהג. כעבור נסיעה של שעה הוא עוצר בסמוך
לבית הוריי בתל אביב, מחייך אליי ושואל "את אשתו של אבנר, לא?"
הלב יורד לי לתחתונים.
"אבנר מת היום בלילה", אני משיבה לו ופורצת בצחוק גדול. זורקת
לו שטר של מאה שקל ונעלמת עם יואבי בחשיכה.
ויודעת כי אותה חשיכה תוביל לאור גדול.