יום חמישי. באויר עמדה תחושה של תימהון. עופר עדין לא הבין מה
קרה בעצם. גם בלבול, גם כעס וגם מבוכה, חש בערבוביה.
דליה היקרה שלו. דליה הזו שמעולם לא היה ספק מה היא עבורו.
דליה הזו ששמה התנגן בפיו, בליבו ובראש מעייניו. דליה הייתה
מעיין נעוריו, אהבתו האין סופית, הכמיהה הביתה.
מביט חסר אונים, מחפש את הדרך לברוח. אבל לאן - אם הבית חרב?!
עיניו הפכו זגוגיות. רואה לא רואה, הלמות ליבו מאיימת לפרוץ את
גופו. היא ראתה. כן, היא הבחינה בו, הוא בטוח. אין כבר דרך
חזרה. מביט נכחו וגופו יוצא מתוך כסות עורו. מעטה השינאה כובש
אותו. דליה רואה. מחפשת שביל מוצא. ערפול חושים והיא לא מגיבה.
רק מצפה. כן היא פה. נכון, היא נשבתה בקסמי אהבה חדשה. מגיע
לה. יש לה זכות על גופה - מתקתק לה הראש. מין פזמון שחזרה
והזכירה לעצמה הלוך וחזור בחודש האחרון. היא נחרצת, הוא משתחרר
מכבלי גופו. היא לוקחת אויר, הוא שואג שאגה. היא צורחת והוא
פורק את זעמו.
קבוצת מתקהלים, צעקות רחשים והמיה, קריאות וצלצולים. והוא, לא
זה לא עופר. איבוד שפיות זמני.