אמצע יוני, 2001

שקט. זה הדבר היחיד שהיא שמעה. היא לא שמעה את נשימותיו בעברו
השני של הקו. היא לא שמעה את קולו. היא לא שמעה את בכיו.
"אהובי", היא לחשה לו, "אתה עוד שם?". אין קול ואין עונה.
דאגות החלו עולות בראשה. מה קרה לו? מדוע הוא איננו מגיב? השעה
היתה 4 לפנות בוקר, היא קראה בשמו, אמרה לו דברי הבל על מנת
שיענה לה, שיכעס עליה, ירגיע אותה. העיקר שיגיב. אבל השקט
נמשך, שתיקה רועמת.
היא סגרה את הטלפון. ניסתה להירדם ולא יכלה. המחשבות התרוצצו
לה בראש, מדוע לא ענה, היא נבהלה. ייתכן שהלך, שהותיר את
הטלפון פתוח בטעות. למה היא היתה צריכה לעשות לו את זה? כעת גם
היא פרצה בבכי. מדאגה. והוא לא התקשר להרגיעה. בשני מקומות
שונים, ישבו באותה שעה שני אנשים שונים, ובכו. אולי בכל זאת
אינם שונים כל כך.

מאי, 2001

"אני אוהבת אותך"
"אני שמח לשמוע, גם אני אוהב אותך."
"לא, לא ככה. אני אוהבת אותך, נו, אתה לא מבין? אוהבת אהבה
אמיתית, מאוהבת בך עד עמקי נשמתי."
"ווווואו. לזה לא ציפיתי"
"אני יודעת, מצטערת שהפלתי את זה עלייך ככה"
"את בטוחה? כלומר, איך זה קרה? לא התראינו יותר מחודש"
"כן, אבל כל הזמן הזה דיברנו באיי סי קיו, ובטלפון, כמו עכשיו.
אני לא יודעת למה סיפרתי לך. זה חנק אותי. הייתי חייבת"
"לא נורא. אני שמח שסיפרת לי. פשוט, אני, אמממממם, לא יודע, זה
מוזר לי"
"אוף, לא הייתי צריכה לספר לך, מצטערת"
"חמודה, אין לך מה להצטער"
"כן, אולי. לא יודעת. עזוב, אני במצב רוח מוזר. ביי"
"מה ביי?"
"אני מנתקת. לילה טוב".

"את לא בסדר"
"אני? למה?"
"מה למה? הפלת עלי פצצה אתמול וניתקת. לא התקשרת היום כמו
תמיד. מה קורה איתך ילדונת?"
"בכיתי. לכן הייתי צריכה לנתק. חוץ מזה. לא היה עוד מה לומר."
"למה בכית?"
"למה? פשוט בכיתי. היה לי רע, אז בכיתי."
"אני לא מבין אותך"
"אין מה להבין. אני אוהבת אותך. אני אשתדל להימנע מזה. עד
עכשיו לא כל כך הצלחתי."
"אני עושה לך רע. זה מעציב אותי."
"לא!!! אסור שזה יעציב אותך. לך אסור להיות עצוב. אתה אדם
מאושר."
"מאושר? אני אדם, כמו כולם, לא אלוהים, לא מיוחד כל כך. סתם
אחד. וטוב לי, בד"כ, אבל לפעמים אני גם עצוב. אני אנושי"
"אני יודעת שאתה אנושי. אתה אנושי מדיי. זה מה שאני אוהבת בך.
לעזאזל. למה אתה כל כך.."
"כל כך מה?"
"כל כך אתה"
"זאת שאלה טובה"
"אתה מחייך עכשיו, נכון?"
"כן, ואת?"
"גם"
"אני חייב לנתק. רק רציתי לבדוק שאת בסדר. יש לי מחר בגרות"
"אהה, נכון. באזרחות. איך שכחתי. בהצלחה, מצטערת שהשארתי אותך
ער כל כך הרבה זמן."
"לא נורא. לילה טוב"
"לילה טוב גם לך"

"למה את לא עונה לי?"
"סליחה, שקעתי במחשבות"
"על מה? אם מותר לי לשאול"
"עלייך כמובן"
"דייי. אל תחשבי עלי"
"אתה לא תאמר לי על מה לחשוב"
"אז אני לא ממשיך את השיחה הזו"
"אתה כן. רק 3. אני ערנית לגמרי"
"כן, כבר ראיתי כמה עירנית את. בכלל לא מקשיבה לי"
"סליחה. הנה, עכשיו כולי איתך"
"זאת לא התנסחות חכמה במיוחד"
"זאת האמת. מלבד הגוף. כולי איתך, בראש, בהקשבה, בלב ובנשמה"
...
"שוב את לא מקשיבה לי"
"כן הקשבתי"
"אז מה אמרתי לך?"
"סיפרת על תמר"
"מה סיפרתי על תמר?"
"מה זה פה, בוחן? דיברת עליה, ועל החבר שלה יהודה ועל זה שהם
עשו את זה או לא עשו את זה. מה זה משנה בכלל?"
"את רואה. לא הקשבת לי"
"אוף איתך"
"למה אוף?"
...
"מה קרה את לא עונה לי?"
"תעני כבר.!!!!!!!."
"שניה"
"מה זה השניה הזה? מה קרה לקול שלך? את בוכה?"
"כןןןן"
"בגללי?"
"בערך"
"מה נעשה? לא יכול להיות שכל הזמן תהיי עצובה בגללי."
"אולי תנסה לאהוב אותי?"
"אי אפשר. חמודה. את יודעת שרגש זה משהו שאי אפשר לשלוט עליו"
"אני יודעת"
"אולי אני אכיר לך מישהו? תנסי לשכוח אותי"
"לא תודה"
"את בטוחה? יש לי חבר שדווקא נראה לי שתסתדרו יחד"
"אני מעדיפה להיות לבד"
"לבד זה רע"
"גם אתה לבד"
"כן. אבל יש לי את האהבה שלך אלי"
"אז אני אמשיך לאהוב אותך עד שתהיה לך מישהי"
"זה לא פתרון"
"זה מה שאני רוצה."
"אוף. לא מוכן לזה. את חייבת להוציא אותי מהראש שלך"
"אתה לא תאמר לי מה אני חייבת לעשות. אתה לא אבא שלי ולא אח
שלי ולא כלום"
"אני אהובך"
"כן, אהובי. אבל לא אוהבי"
"גם אם הייתי אוהב אותך זה לא היה הולך"
"נכון."
"למה את שוב בוכה? תנגבי את הדמעות ותחייכי. אני לא אוהב שאת
בוכה. החיים יפים"
"אני אוהבת לבכות. הבכי מקל על הכאב"
"את לא צריכה לכאוב"
"אתה לא צריך להכאיב"
"אייי. שברת לי את הלב עכשיו"
"סליחה"
"לא סולח. מה את עושה לי, תגידי לי. מה את עושה לעצמך?"
"אוהבת. אוהבת יותר מדי".

תחילת יוני, 2001

"אתה בא מחר?"
"לאן?"
"למסיבה אצל החבר הזה שלך"
"מי, גדי?"
"כן"
"אממ, לא. יש לי בגרות יום אחרי זה והאמת היא שאני בפיגור"
"אז אולי אני אלך לשם ואקפוץ אלייך לאיזה חצי שעה רק"
"זה לא רעיון טוב"
"למה לא?"
"אני לא רוצה שתסתובבי כאן לבד ברחובות בלילה. חוץ מזה שאת לא
מכירה את האיזור"
"אל תדאג לי. אני ילדה גדולה."
"לא את לא. אפילו 16 עוד אין לך."
"רשע. היית חייב להזכיר את זה? אז אני אודיע לגדי שאני לא
באה"
"למה לא? תבואי. תהני"
"נראה לך שאני אסע עד אליכם ולא אפגוש אותך?"
"תראי, זה לא חכם שתבואי אלי הביתה."
"כן כן. אני כבר אצא עם חברות לתל אביב."
"הפסד שלך"
"גם שלך"
"אולי"
"לא אולי. בטוח."
"הופה. מישהי כאן תפסה גובה"
"בעיות?"
"לא. בכיף. הגיע הזמן שתתפסי קצת. החיים יפים"
"תפסיק כבר עם הרצאות החיים היפים שלך."
"תשמעי. אני צריך לספר לך משהו"
"מה?"
"הסכמתי ללכת עם שיר לאירוע ההוא שלה שבוע הבא"
"תהנה"
"את לא מקנאה?"
"מה יש לי לקנא? היא יותר יפה ממני. היא יותר חכמה ממני. היא
יותר קרובה ממני. למה שלא תיתן לה את הצ'אנס שלי? עזוב. אולי
אני קצת מקנאה. אבל אני שמחה בשבילכם. תנסה להתאהב בה. היא
מאוד מאוהבת בך. אולי סוף כל סוף אחד מאיתנו יהיה מאושר"
"אל תעשי לי את זה. עכשיו אני מרגיש רע"
"מצטערת דרלינג. עכשיו לך לישון ותן לי לבכות בשקט"
"אל תבכי!!!"
"בא לי לבכות. גם אתה היית בוכה במקומי. ביי"

אמצע יוני 2001

"רע לי"
"למה?"
"כי נפתחתי אלייך יותר מדי"
"מה אתה מדבר? אליי? אני ידידה שלך. אתה אמור להיפתח אלי"
"לא. אני מתכוון שנפתחתי אלייך יותר מדיי. מעבר לידידות ביננו.
אני מתחיל להרגיש את מה שרצית שאני ארגיש"
"אז תפסיק את זה! יש לך את שיר. אל תתייחס לשטויות שהיא אמרה
לך. היא היתה לחוצה."
"מה זה יש לי את שיר? אנחנו לא חברים או משהו כזה"
"עדיין..."
"אני לא מבין אותך, את לא רוצה שאני אתאהב בך?"
אוי, כמה שהיא רצתה. אבל אסור היה לה לתת ללב להשתלט על השיחה,
היא היתה חייבת לדבר אך ורק מההגיון. "האמת היא שלא. זה לא
יילך בינינו. שנינו יודעים. זה היה אנוכי לבקש ממך לאהוב
אותי"
"אבל נראה לי שאני מתחיל לאהוב אותך. ואפשר להתגבר על כל
המסביב"
"המסביב הזה. אלו החיים שלי. ושלך גם. אי אפשר להתגבר על זה.
זה תמיד יהיה שם. יפריע לנו. אני לא יכולה להרשות לך להתאהב
בי. מספיק לנו עם האהבה המיותרת שלי אלייך"
"אני מרגיש שאני לא מכיר אותך כשאת מדברת ככה. מה קרה לבנאדם
החם שדיברתי איתו בחודשים האחרונים?"
"הבנאדם הזה מת. אני כבר לא חמה. ואתה איחרת. אני כבר לא אוהבת
אותך!"
היא החניקה את דמעותיה. שמעה את מילותיה שוב ושוב בתוך ראשה.
כיצד יכלה לשקר לו כך? היא היתה מוכרחה. היא חיכתה לשמוע את
תגובתו, את קולו, את נשימותיו. אבל היה שקט. היתה שתיקה.
"אהובי?" היא לחשה לו את המילה שהיה עליה לשכוח, "אתה עוד שם?"
דאגה.