לא נרדמת.
משחקת כמו ילדה קטנה במרצפות הרצפה, לא דורכת על הקוים, אסור.
רק לא שם, לא על הפצעים הפתוחים של משטח השיש הזה שנקרא בצורה
כה מגוחכת, רצפה. "למה רצפה?", היא חושבת לתומה, מזיזה תלתל
אדום ממצחה אל מאחורי אזניה, "למה בעצם רצפה? למה לא שמיים?
למה לא קרקע? למה לא מרחב? למה רצפה?", מנידה בראשה ושוללת
מיד, "כה חנוק".
זה לא הלילה הראשון שהיא משחקת עם עצמה משחקים, הולכת הלוך
ושוב בחדר שלה, מוציאה ראש מהחלון, נושמת את האויר הקר, מחייכת
חיוך עצוב לעצמה. זה לא הלילה הראשון שרע לה, לא הלילה הראשון
שבו היא לא נרדמת, ועכשיו - לא הבוקר הראשון שהיא מתחרטת על
קיומה.
לפני חודש הוא הלך, ככה סתם. לוחש לה באוזנה "אני יוצא", מתרפק
לשניה על שפתיה שנעות בחיוך מאושר, מסרבות לתת ללכת. נושכת על
מנת שלא יעזבוה. נושכת חזק. טעם של דם בפיה, והוא רק משתחרר
ולוחש בשנית "אני יוצא".
אנה חייכה לעצמה ולחשה "שוב מהר". היא התמתחה לה בעדינות
והביטה לשמאלה, הארנק שלו היה שם, מונח לו ברשלנות עוד מליל
אמש על השידה, כשהוא זרק אותו. היא קמה במהירות שהפתיעה אפילו
את גופה עייף וירדה לרחוב, לנסות לעצור אותו לפני שיעלה על
האוטו ויסע חזרה לבסיס שלו בלי הארנק. "טיפשון שכזה", הרהרה
בעייפות.
אבל גיל לא היה ברחוב, גם האוטו שלו לא. והפלאפון? רק מצלצל
ואיננו. ואנשים נוהרים במורד הרחוב, זרם עבות, סמיך של אנשים,
ניצוץ של סקרנות בעיניהם. ואנה איתם.
שלושה בתים מתחת היא מצאה את גיל, בערך. היא מצאה פסים של
משטרה. קוים ישרים ישרים, שנמתחים מהעץ לעמוד, מהעמוד לצידו
השני של כביש הרחוב ומשם ישר לסליל של השוטר. מותח קוים קוים.
וגיל? באמצע, שם, בהריסות המכונית, או בהריסות האוטובוס. או
תחת האנשים האחרים שזעקו בדממה לעזרה, או תחת המחבל שחייך
בשתיקת מוות. אנה לא מבינה.
"הפיצוץ כנראה גרם לאוטובוס לטות, לפול על המכונית. הוא לא
יכול היה לעשות דבר", מלמל השוטר אל מול פניה התמוהות של אנה.
מוקפת כולה בקוים, הקוים האלה, כמו פצעים על גופה של אדמה.
חתכים עמוקים, פסי המשטרה האלה.
ואנה לא הולכת על קוים, רק על הריצוף. לא פותחת פצעים מחדש.