שבת אחת. מוקדם בבוקר. הטל סיים לרדת, המכוניות נוצצות, השמש
מתחילה לזרוח. יום חדש, בוקר חדש, התחלה חדשה.
פגשתי אותך. זוהרת, שונה, מיוחדת. הכרנו, התקרבנו, אבל נשארנו
רחוקים. חיפשת את תשומת הלב, ההכרה בגאונותך. נתנו לך את
שחיפשת, אך החמדנות השתלטה, רצית עוד. קיבלת עוד.
עוד ועוד הכרה, עוד ועוד גאווה, עד שגופך לא היה יכול להכיל
יותר. התפוצצת.

שיחקת ברגשות שלי.
אהבה, שנאה, עצב, כאב, חיוך, אכפתיות, אנטיפתיות. התקרבנו,
ברחת, התקרבת, הדחקתי, התרחקתי.
חפרת עמוק בתוך נשמתי. עמוק-עד-כדי-כאב. פרשתי לפנייך את
הרגשות שלי, פרשת בפני חלק ממסכותייך. פתחת בפני את המנעול
לשכבה הראשונית, שכבת הבטחון, הריקה.
פרצתי את מנעוליי, שהחלידו עם השנים והשאירו צלקות קטנות.
פרצתי עוד ועוד, הפצעים הגלידו, אך הצלקות נשארו.
חייכת. הצלחת לגרום לאנשים נוספים לפרוץ עוד ועוד מנעולים
בעצמם, ללא כל התאמצות מצדך.
הצלחת שוב, ללא כל מאמץ רב מצדך, לגרום לי להרגיש מבוכה, כאב,
פספוס, רגשות אשם.
העמסת עליי את כל אלו.

חשבתיך לצודקת. מסדרת לי את החיים, עוזרת לי להשלים עם עצמי.
אך בסופו של דבר העמסת את כאבך עליי, ללא כל רגשות אשם מצדך.
עליתי רמה, הצלחתי לפרוץ עוד ועוד מנעולים, בלעדייך. פתחו לי
את הלב ופוצצו אותו, אך המטרה מקדשת את האמצעים. עם כל מנעול
שנפרץ הרגשתי תחושת עילוי רגעית, אדרנלין. אך בטווח הארוך, כל
מנעול שפרצתי גרם ייסורים קשים של שנאה עצמית ורגשות אשם.

למרות זאת, כמהתי אלייך רק הלכה והתחזקה. חיוכך התמים, לכאורה,
סנוור אותי. חשבתי שאת רוצה לעשות טוב, שיש משהו שעומד מאחורי
המילים המפוצצות שלך. אך, כנראה, לחשוב אינו מתאים לבני האדם,
ללא שום קשר לחוכמתם.

אהבתי. בראשית אותך, אך בסופו של דבר הבנתי שאת רק אמצעי,
אמצעי להשגת המטרות, שכולנו, רק אמצעים שמובילים למטרה הנעלה.


עליתי עוד רמה. הרי למדתי מהטובה ביותר. התחלתי לפרוץ מנעולים
מרחוק. בהתחלה התאמנתי על אנשים פשוטים, שהיו קלים. השתפרתי,
ללא ידיעתך. למדתי תרגילים חדשים, שיטות חדשות.
עברתי לאימונים אינטנסיביים יותר. בו בעת התחלתי לנעול את
עצמי. עם מנעולים חדשים, ומערכות חדשות. הכרתי את כל הפרצות
האפשריות, נעלתי אותן וזרקתי את המפתח, רחוק, לתוך האין-סוף.

פרצתי אותך. הרי למדתי מהטובה ביותר. פרצתי שכבה ועוד שכבה. לא
שמת לב, היית עסוקה מדי בענייניך הפרטיים. הגעתי לליבה,
ועדיין, לא גילית אותי. הסתתרתי והתרחקתי, אך הייתי הכי קרוב
שאפשר. נגעתי בתחתית נשמתך, ברצונותיך הכי אמיתיים שאפשר.
ניסית להתקרב, ניסית לחפש את הכמיהה שבי, בשביל הכרה נוספת. לא
הבנת מאיפה השינוי, מאיפה הזלזול. ניסית לפרוץ אליי, הצלחת. אך
הפעם התפקידים התחלפו, שיחקתי בך. תעתעתי בך. הצלחת לפרוץ, אך
רק לשכבה הראשונית ביותר, השכבה שלא שמרתי עליה מראש.

הבנתי את מהות המשחק. את המטרה, האמצעים ואת כל הדרכים שאפשר
לשחק בהן. הבנתי את הרצון האין-סופי לכמיהה, את ההכרה. זה
השתלט עליי, התמכרתי להרגשת האנדרנלין הרגעית של פריצה.
נסחפתי פנימה בסערת רגשות, שתלשה אותי ממקומי, כמו חור שחור.
ניסיתי לפרוץ אותו, אך אפילו האור אינו מגיע לפה.