[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טושטוש שרון
/
מיכלי שלי

אני ומיכאל היינו ביחד כמעט שנה וחצי. גרנו בבנין דירות גבוה
באמצע העיר, וניהלנו את חיינו בלי הרבה מהמורות ותקלות. הכרנו
אחרי הצבא (שנינו חתמנו קבע) , באיזה פאב בערב יום העצמאות.
שנינו היינו מטושטשים, ולמרות זאת עוד הצלחנו איך-שהוא להחליף
מספרי טלפון ולקבוע פגישה נוספת. אחרי עשרה חודשים כבר הייתי
משוכנעת שהוא אהבת חיי,ושאוטוטו חתונה. כבר קיוויתי שלפחות
הפעם אני אביא קצת נחת לאמא. מיכל כמובן עשתה פרצופים,אבל זה
לא עזר לה, והיא נאלצה להתרגל לרעיון. ואז פתאום בלי שום התראה
מוקדמת,זה נגמר.
אני כהרגלי יצאתי לסופר השכונתי לקניות של סוף השבוע, ומצאתי
אותו נשען על המקרר של הירקות הקפואים, כשעליו מרוחה איזה
זנזונת מתולתלת שלבשה שמלת מיני צהובה והדיפה ריח זול של מטהר
אויר. שמטתי את שקית הקניות (מצידי שימעכו כל קופסאות
השימורים!) ופלטתי קריאת הפתעה. מיכאל הרים את עיניו לרגע,לא
נראה מופתע במיוחד. "אהה...הילה,תכירי-זאת מירית,היא...ידידה
ותיקה מהתיכון...נפגשנו פה במקרה..." החזקתי את עצמי,ושיכנעתי
אותי לא להתחיל לצרוח ולעשות לעצמי בושות במקום ציבורי,ואז
בדיוק שניה לפני שהדמעות פרצו החוצה- הנפתי את יד ימין והנחתתי
סטירה מצלצלת על לחיו של מיכאל,שהבעת הפתעה סוף סוף הופיעה על
פרצופו. יצאתי בסערה מהסופר, מזכירה לעצמי שצריך שניים קוטג',
תירס ומרכך כביסה, ורצתי הביתה. מיכל הופיעה אצלי תוך שתיים
עשרה דקות בדיוק. כמו תמיד. היא חיבקה, והרגיעה, והכינה לי קפה
חזק. אחר כך היא עזרה לי לארוז את כל החפצים של מיכאל ולזרוק
את המזוודות המלוקקות שלו החוצה. שייחנק! שעות ארוכות לאחר מכן
עוד סירבתי להירגע. ניסיתי לנחש כמה זמן זה כבר נמשך, ואיך
יכול להיות שנתתי לעצמי להיות כל כך עיוורת,ומי לעזאזל לובשת
מיני באמצע מרץ, ועוד בצהוב?!
כל הזמן הזה מיכל נורא התאמצה, אבל בסוף מילמלה איזה "ידעתי,
ידעתי!.." ספק לי ספק לעצמה. "אמרתי לך" היא לא רצתה להגיד
לי.
למחרת בבוקר קמתי, במיטה חצי ריקה,מה שלא הפריע לי במיוחד, כי
סוף סוף יכולתי להתמתח ולקחת את כל השמיכה לעצמי בלי ייסורי
מצפון. תוך כדי ארוחת הבוקר בדקתי הודעות במשיבון; "הילי, זה
מיכאל. באתי אתמול הביתה ומצאתי את הדלת נעולה, וכנראה ששכחת
גם להוציא את המפתח מהצד השני של הדלת. בכל אופן-עברתי לגור עם
מירית בינתיים, ורק רציתי להגיד שמברשת השיניים שלי נשארה
אצלך, והבוקסר האפור בכביסה,אז רק תקפיצי לי אותם מתישהו. בי"

בן זונה אנוכי! עכשיו אני כבר בטוחה שזה לא סתם עוד איזה סטוץ
בסופר (לא שזה לא קרה כבר...), ושהיא בטח לא 'ידידה ותיקה
מהתיכון'. מטומטמת! את הקטלוגים של השמלות כלה את כבר יכולה
להוציא מהעיתוניה ולשים קרוב לפח.
שבועיים אח"כ מיכל התקשרה אלי כשצהלות שמחה נשמעות בקולה
"מותק! תתלבשי-אנחנו יוצאות לשופינג!"
"מטורפת, עכשיו שבע וחצי בבוקר,כל החנויות עוד סגורות,תני
לישון בשקט"
"לא יקירתי, עד שיש לך יומיים חופש בשנה אני מתכוונת להוציא
מהם את המיטב,וחוצמיזה שיש לך סיבה טובה לקנות בגדים עכשיו,
אולי אפילו זוג נעליים חדש. אז אני באה עוד שעתיים, תתלבשי!"
"מה סיבה? מה את רוצה?..." מלמלתי בייאוש כששמעתי את צליל
הניתוק מן הצד השני. עם מיכל אף פעם אי אפשר להתווכח. אז גררתי
את עצמי מהמיטה והתחלתי להתארגן. בתשע וחצי בדיוק נשמע צלצול
בדלת. סיימתי להתאפר, זרקתי 'רק רגע' חסר חשק וניגשתי לפתוח את
הדלת. והיא עמדה שם, מחייכת כולה, לבושה בתכלת מכף רגל ועד
ראש. מירית... "אממ...הי...האמת היא שלא כל כך נעים לי לבוא
מוקדם בבוקר, אבל נראה לי שהגיע הזמן שניפגש בצורה
נורמאלית..." היא חייכה חיוך מעצבן.
"מה...?...." ניסיתי לארגן את המחשבות בראש "מה את עושה כאן?"
שאלתי ללא שמץ נחמדות בקולי
"תשמעי, אני יודעת שזה מפתיע, ואפילו קצת מוזר..." (קצת??)
"...אבל באמת שרציתי לדבר איתך פעם. תשמעי,אני עם מיכאל כבר
שלושה חודשים, ידעתי שהוא יצא איתך, אבל אף פעם לא חשבתי שזה
רציני..."
יצא איתי?! כלבה מתחנחנת! מיכאל היה שלי כבר יותר משנה, או
שאולי בעצם לא, כי מסתבר שהוא לא היה רק שלי... "תראי, ממש אין
לי כוח להיות נחמדה על הבוקר" רטנתי  "וגם לא מתחשק לי להכיר
אותך,אז מצידי תקחי את מיכאל ותרקבו לכם ביחד באושר ועושר" היא
נראתה מבולבלת "טוב...סליחה, באמת שלתגובה כזאת לא ציפיתי" כבר
היה נדמה לי שהיא פונה ללכת כשפתאום היא הסתובבה ושאלה בקול
מתוק "ו...אם אני כבר כאן- אפשר אולי את האוסף הכפול של שלמה
ארצי שמיכאל כל כך אוהב, ואת הדיסק של רונית שחר?..." התעצבנתי
כל כך, שניגשתי למעמד הדיסקים, שלפתי אותם החוצה, והטחתי בה
אותם. היא חייכה שוב, פלטה 'בי' מטופש וקיפצה לה לדרכה. כמה
שניות אחר כך שמעתי את קול צחוקה הצפצפני מלמטה ואת המנוע של
המאזדה הכחולה של מיכאל.
ישבתי על הספה והתחלתי לבכות מעצבים. מיכל הגיעה כמה דקות אחר
כך מתנשפת ומתנצלת על זה שלקח לה הרבה זמן, פשוט התקלקל לה
האוטו. "מותק? מה קרה? יומיים אני לא פה ואת מתרסקת לי?"
סיפרתי לה מה קרה, והיא אמרה לי לשתוק, הביאה מסיר איפור
מהאמבטיה וכעסה עלי שאני מבזבזת מסקרה. "אז יוצאים?" היא שאלה,
מתעלמת לחלוטין ממצב רוחי העגום "מה יוצאים?? את לא רואה מה
קורה איתי?" יללתי "נו?, ולא החלטנו ששופינג היא התרופה הכי
טובה למצבי רוח כגון זה?" עם מיכל אף פעם אי אפשר להתווכח.
יצאנו והתחלנו לטייל ברגל. הרבה זמן שלא עשינו את זה, בזמן
האחרון היינו שתינו כל כך עמוסות ומוצפות עבודה, שלא היה לנו
זמן אפילו לחשוב על שופינג. שמתי לב שאני באמת נזקקת בדחיפות
לזוג נעלים חדשות. התחלנו להסתכל בחנויות, ובכל חנות שנכנסנו
אליה מיכל הכריחה אותי למדוד מיני בגדים משונים ולהחמיא לי על
הגיזרה הדקיקה שלי. כשמדדתי חולצה חושפת כתפיים עם חצאית
סגלגלה באורך הברך היא התחילה למחוא כפיים ולהסתובב סביבי
בסיפוק. "נפלא!" הכריזה ורצה לכיוון הקופה. ניסיתי לקרוא לה
ולהגיד שאפילו לא הסתכלנו על המחיר, אבל בעודי נאבקת עם הג'ינס
בתא ההלבשה היא שלפה את כרטיס האשראי מהתיק שלי ושילמה. אחר כך
חזרה אלי בעיניים נוצצות וחיוך. מאתיים שלושים שקלים עלה לי
החיוך הזה! יצאנו מהחנות לכיוון בית קפה קטן.
"מושלם...מושלם..." מיכל מלמלה כל הדרך. "את מוכנה להגיד לי מה
כל כך מושלם, ומה זה הדחף הזה להלביש אותי פתאום?" שאלתי
"כמובן, יש לך דייט הערב!" הכריזה. חיוך נצחון רחב קישט את
פניה, מדגיש את גומות החן העמוקות בלחייה. "דייט?? מיכצ'ה,
השתגעת? רק לפני כמה שבועות מצאתי את מיכאל בסופר עם הפודל
הזאת שלו, וככה את מסדרת לי דייטים בלי להתייעץ אפילו?"
מיכל אמרה שאני צריכה לצאת מזה כבר, ושלצאת עם מישהו אחר יסדר
אותי. "קוראים לו איל , והוא ממש חמוד, הכרתי אותו דרך חברה.
הוא לומד באוניברסיטה, מטר שמונים, שיער חום, והוא אוסף אותך
היום בערב בשמונה, ואתם יוצאים למסעדה! ואל תשכחי לבוא לקחת את
המגף הנמוך שלי, שיתאים בצורה מושלמת לבגדים החדשים שלך.." מה
יכולתי להגיד? עם מיכל אף פעם אי אפשר להתווכח. "עכשיו, תשתי
את הקפה שלך, ותלכי לנוח. כל אחת זקוקה לשנת היופי שלה לפני
דייט חשוב" היא חייכה שוב.
בשש וחצי מיכל התייצבה אצלי עם זוג מגפיים ביד אחת וערכת איפור
בשניה. "אנחנו נעשה הכל כדי לגרום לאיילי שלנו ליפול לרגלייך
הערב" "אבל בשביל מה האיפור? יש לי משלי..." "אבל לא כזה.."
היא אמרה במסתוריות והניחה את הקופסה האדומה על השולחן בסלון.
כשפתחה אותה הרגשתי כמו במופע קסמים. לקופסה היו שלושה מפלסים
שונים, שש מגירות, שמונה גוונים של גלוסים, ארבעה של סומק,
עשרים ותשע צלליות, פודרה, מסקרה, עיפרון שחור לעיניים, תוחם
שפתיים בבורדו יין ובחום, ולפחות עשרים מברשות בכל הגדלים
והסוגים. פקחתי את עיני בתדהמה, ואחרי שתיים וחצי שניות
התפוצצתי מצחוק "מה זה?? השתגעת? אני מקווה שאני לא אצא מכאן
כמו איזה דראג-קווין בסופו של דבר!" "אל תדאגי..." מיכל עשתה
פרצוף נעלב "את לא סומכת עלי?..." האמת? סמכתי.  מיכל ניגשה
לעבודה. ראשית-דחפה אותי למקלחת ופקדה עלי להשתמש בסבון הריחני
עם הקרם לחות, אחר כך ציוותה לחפוף טוב-טוב ולשים מרכך.
כשיצאתי התחילה להבריש את שיערי, ואספה אותו בתסרוקת מלאת
סיכות. לאחר מכן הושיבה אותי מולה בסלון מתחת למנורה וניגשה
למלאכת האיפור. לבסוף שלחה אותי להתלבש. שמתי לב שהבגדים באמת
מונחים עלי בצורה נפלאה. נעלתי את המגפיים ובצעדים קלילים
(קלילים ככל שניתן עם מגפיים), יצאתי לסלון. מיכל החלה למחוא
כפיים שוב, ובפעם הראשונה הערב אפילו הרשתה לי ללכת ולהציץ
במראה. נדהמתי. מיכל איפרה אותי בצורה מושלמת- הדגישה את
העיניים הבהירות שלי, ושיוותה להן מראה חתולי, ואפילו עיצבה את
התסרוקת כך שאראה גבוהה יותר. הרגשתי כמו נסיכה. לרגע הרגשתי
כמו אחת שעומדת לצאת לנשף של סיום הלימודים, אבל נחתתי מהר
מאוד. לא צריך להיסחף. השעה הייתה שמונה ושתי דקות, ואני הייתי
מוכנה לקראת הדייט. הטלפון צילצל, ומיכל ניגשה לענות "כן, איל,
היא כאן, רק שניה" היא הסתכלה עלי ואמרה בפנטומימה מלאת
התרגשות "זה הוא!!" כשהיא מצביעה על שפופרת הטלפון. עניתי,
מנסה לשוות לקולי נימת חביבות, ולהסתיר את ההתרגשות הרגעית.
דיברתי איתו מספר רגעים, אח" כ ניתקתי, נשמתי עמוק והודעתי
למיכל שהוא בדרך, ורק רצה להיות בטוח שהוא יודע איך להגיע. עשר
דקות אחר כך כבר שמעתי זמזום באינטרקום. "היא כבר יורדת" מיכל
ענתה במקומי. "מיכלי, אני לא בטוחה בקשר לזה, מה יהיה אם אני
לא אהנה? ואם זה יהיה אסון?" "אז קורה!" היא ענתה "אבל לא
הפעם, הפעם את תהני ותצחקי ותקסימי אותו כמו שאת יודעת. את
תאהבי אותו!" לקחתי את הג'קט ויצאתי מהבית. עם מיכל אף פעם אי
אפשר להתווכח.
כשהגעתי למטה ראיתי אותו עומד,קצת מתוח, מחכה מחוץ לבניין.
"ערב טוב" חייך כשראה אותי. היה לו חיוך של כוכב קולנוע.
הושטתי את ידי בכדי ללחוץ את ידו, והוא רכן ונישק אותה. סומק
קל עלה בלחיי. למזלי לא ניתן היה להבחין בו מרוב שכבות האיפור
הרבות שמיכל מרחה עלי. "את נראית נפלא" הוא אמר בהתפעלות, ואני
חייכתי ומלמלתי 'תודה' שקטה. רציתי להוסיף 'גם אתה', אבל
החלטתי שזה עוד לא לגמרי מתאים. נכנסנו למיצובישי הכסופה שלו.
והתחלנו לנסוע. הוא סירב לספר לי לאן פנינו מועדות, והעדיף
להעביר את הנסיעה בשיחות ריקניות שכל עניינן חילופי פרטים
בסיסיים אחד על השניה. אז הוא באמת לומד באוניברסיטה- רפואה
מודרנית, ההורים שלו גרים בקרית שמונה, הוא בן עשרים ושבע וחצי
ואוהב סקי. זה נשמע לי קצת מוכר, וניסיתי להיזכר באיזה ספר כבר
קראתי את זה. הגענו למסעדה, הוא הזמין מקום לשנים. המקום היה
מדהים. זו היתה הפעם הראשונה שהייתי בו, אך הוא נראה כמי
שמשתלב שם בטבעיות. תוך כדי הארוחה גיליתי עליו עוד כמה פרטים
חיוניים-כמו שיש לו חוש הומור מצויין, ושגם הוא אחרי מערכת
יחסים ארוכה שנגמרה לאחרונה-ואפילו סיפקתי כמה פרטים חושפניים
על עצמי. האוכל היה נפלא, ובסוף הארוחה הוא התעקש לשלם את
החשבון. אף על פי שבדרך כלל אני מעדיפה שלא ישלמו עלי בפגישה
הראשונה לא נתתי לזה להטריד אותי. יצאנו מהמסעדה והוא אמר
שהשעה עוד מוקדמת והציע שנערוך טיול קצר לפני שנחזור הביתה.
התחלנו לטייל באיזו טיילת שהיתה בקרבת מקום, אבל התחיל להיות
קר והחלטנו לחזור למכונית. המשכנו את הסיבוב בנסיעה. השיחות
בינינו קלחו בקלות, והרגשתי שמיכל צדקה, והוא בדיוק מה שהייתי
צריכה עכשיו. בשלב מסויים הוא האט את המכונית ועצר ליד בנין
דירות מפואר. "כאן אני גר, בא לך לערוך סיור קצר?" שאל בחיוך,
אך בקולו נשמע שהוא קצת חושש "למה לא?" עניתי, ואמרתי לעצמי
שמקסימום תמיד אפשר לשבת לשתות קפה ולחזור הביתה. עלינו
אליו-קומה שבע. כשפתח את דלת הדירה לקחתי נשימה עמוקה ופלטתי
'וואו' מלא התרשמות. היא היתה יפהפיה. מעוצבת בקווים ישרים
ובצבעי לבן פנינה,קרם ושיש. הסלון נראה חמים ומזמין והמטבח
נראה כמו יצירת אומנות. עכשיו אני רק צריכה לגלות איפה הוא
מסתיר את הסוס הלבן ואת תואר הנסיכות, חשבתי לעצמי. הוא הציע
קפה, ואני הסכמתי וביקשתי אחד וחצי סוכר. ישבנו בסלון, לוגמים
מהקפה ומביטים אחד לשני בעיניים. הוא קם ושם דיסק של שירים
איטיים במערכת. 'כמה קיטשי' חשבתי לעצמי. ולרגע תהיתי אם זה
סתם עוד חלום מוצלח. הוא חזר להתיישב לידי וכאילו מבלי לשים
לב- החל ללטף את שיערי. זמן לא רב לאחר מכן מצאנו את עצמנו
מתמזמזים על הספה בחושך, כמו שני טינאייג'רים באולם קולנוע.
הוא נישק את צווארי וכתפי, והזכרתי לעצמי להודות למיכל על
בחירת הבגדים המוצלחת, ועל ההתעקשות בקשר לסבון הריחני. עצמתי
עיניים והתענגתי על הרגעים. הוא קם באיטיות והושיט לי את ידו.
לרגע היססתי, אבל קמתי והלכתי חבוקה בזרועותיו אל חדר השינה.
המיטה היתה עצומה בגודלה, ועליה כריות לבנות גדולות ומצעים
מתוחים. ליד המיטה היו זרוקות נעלי הבית שלו, שנראו כאילו כבר
ראו ימים טובים יותר. לפחות דבר אחד מזכיר לי שאני לא על סט של
איזה סרט. הוא התקרב אלי לאט ואחז אותי בשתי ידיו. הוא הפשיט
אותי ברכות, והחל מנשק אותי בכל גופי-הוא התחיל מהשפתיים, ומשם
עבר לצוואר ולכתפיים,אט אט המשיך לרדת וחפן את שדיי בשתי
ידיו,אחר התחיל ללקק סביב לפטמות בעדינות וברכות, משם המשיך
ונישק את בטני, את כולה, והמשיך מטה מטה, לאורך כל רגלי-עד
לבהונות. הוא הביט מעלה לעברי, ואני שכבר הייתי שבויה ומסוחררת
חייכתי רק בקושי. הוא שב ונשק לי קלות על שפתי, והסיר את
חולצתו. העברתי את ידי בשערו, על פניו ולאורך גופו. הפשלתי
מעליו את מכנסיו,אגב נשיקות מרפרפות. הוא הרים אותי בידיו
החזקות והשכיב אותי בעדינות על המיטה. הוא גהר מעלי וחדר לתוכי
בעוצמה. גנחתי בשקט-מכאב והנאה גם יחד. עצמתי את שתי עיניי חזק
חזק ונשכתי את שפתי בנסיון לכלוא את האנחות. הוא נע מעלי
בתנועות קצובות,והוסיף לנשק אותי מדי פעם בפעם. הרגשתי את הבל
נשימתו מעלי,קרוב אלי וחם.הוא המשיך והמשיך ואחרי שעה אחת
מדהימה אחזתי אותו חזק בציפורניי ופלטתי אנחה קולנית. התנשפתי
בכבדות והרגשתי מרוקנת לגמרי מכוחות. הוא הפסיק בעדינות,  נישק
אותי בלהט, ליטף את פני, ואחר קם והלך לכיוון המקלחת. נשארתי
מכורבלת במיטתו, מנסה לזכור כל פרט ופרט כדי לספר למיכל מחר.
הוא חזר לאחר מספר דקות ושב לשחק בשיערי. בארבע וחצי התלבשנו
והוא הסיע אותי הביתה. הוא יצא מהמכונית כדי ללוותי לדלת ונשק
לי נשיקת פרידה אחרונה, לא לפני שהספקנו להחליף חיוכים מאושרים
ומספרי טלפון. נכנסתי הביתה, בדקתי שאין הודעות במשיבון
ונכנסתי למקלחת זריזה. כשיצאתי לבשתי את פיג'מת הסאטן הורודה
שלי, אחת מהשתיים שהיו לי בארון, ונרדמתי בחיוך. למחרת
התעוררתי עם צלצול הטלפון בעשר וחצי. מיכל. "או, מתוקה שלי,
אני חושבת שמגיע לי איזה סיפור קצר,לא? ואולי אפילו כמה תודות?
ובבקשה מותק- אל תחסכי בפרטים" התיישבתי על המיטה ושפשפתי את
עייני "אוף, ישנתי רק חמש שעות, אולי פשוט תבואי לכאן מאוחר
יותר?" "נשמע לי שמישהי נהנתה אתמול בלילה...שום 'יותר מאוחר'
אני באה עכשיו, אל תטרחי להתלבש". ניתקתי את הטלפון ונשכבתי
בחזרה במיטה. מיכל הגיעה תוך שתיים עשרה דקות. כמו תמיד. פתחתי
לה את הדלת לבושה בפיג'מה, לא מסורקת ולא מאופרת. "בוקר טוב!"
מיכל נראתה כמי שערה כבר חצי יום לפחות "הופה, הופה- במה זכינו
שבחרת ללבוש פיג'מת סאטן?" היא חייכה חיוך ממזרי. "תשתקי
ותכיני קפה" אמרתי. היא הכינה לשתינו קפה, והתיישבנו בסלון.
ואני, עם הבעת חולמנות בעיניי, וחיוך אדיוטי מרוח על פרצופי
סיפרתי לה את כל מה שקרה בערב הקודם. "אני כל כך שמחה בשבילך!
באמת הגיע הזמן שתמצאי מישהו טוב יותר מהנמושה הזה, מיכאל,
שהיית איתו כל כך הרבה זמן" כשאמרה את שמו של מיכאל הרגשתי
לרגע צביטה קטנה בלב. בכל זאת- נפרדנו לא מזמן, ועדיין,עם כל
הכעס העצבים והאכזבה, היו לי קצת רגשות כלפיו. "טוב, אז מתי
הפגישה הבאה?" מיכל קרצה לעברי. "אני לא יודעת אם לחכות שהוא
יתקשר, או פשוט לקחת יוזמה ולהתקשר אליו בעצמי". "שלא תעזי!"
היא קפצה מהספה "הכל התחיל כל כך טוב, אל תהרסי את זה- תני לו
לרדוף אחרייך. תהני מהמשחק". חייכתי. עם מיכל אף פעם אי אפשר
להתווכח. איל לא התקשר באותו יום. וגם לא ביום שאחריו. הקפדתי
לבדוק הודעות במשיבון כל יום, ואפילו שלחתי אותו לתיקון-אולי
הוא התקלקל. הצדקתי את התנהגותי בעובדה שכל אחת היתה אובססיבית
כמוני אם היתה מוצאת גבר מושלם כמו זה שאני מצאתי. אחרי ארבעה
ימים החלטתי לנסות ולהתקשר. הודעתי למיכל והיא בצעקות היסטריות
שכנעה אותי לתת לזה עוד קצת זמן, ולא לעשות שטויות. לא הבנתי
מה כבר יכול לקרות אם אני אתקשר, אבל לא התווכחתי איתה.
אחרי שבוע יצאתי עם מיכל לארוחת ערב חגיגית לרגל ההעלאה
שקיבלה. ישבנו במסעדה מיופייפת, כזאת שאתה הולך אליה רק
באירועים מיוחדים. הזמנו צלחת פסטה גדולה, סלט ובקבוק יין
אדום. בכל זאת - צריך לשמור על רמה, אבל גם על הגיזרה. מיכל
קמה לשירותים, ואני נשארתי לשבת מסתכלת סביבי. פתאום הפלאפון
שלי צילצל, על הצג ריצד מספר לא מוכר; "הילה?..." שאל קול
מהוסס מהצד השני "כן...מי זה?...",שאלתי, מנסה לזהות את הקול,
"אוי, בשעה טובה..." אמר הקול בהקלה וחיוך נשמע מדבריו " זה
רון, חבר של איל. הוא השאיר לי את המספר שלך בתחילת השבוע
וביקש להודיע שהוא בחו"ל וחוזר מחר. ואני כמובן שכחתי מכל
העניין. אני באמת מצטער"..."זה בסדר" חייכתי גם אני  ונשמתי
בהקלה "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא,לא?..." הוא צחק. "אז באמת
סליחה,שוב, אני בטוח שאת כבר תמצאי זמן לדבר איתו כשהוא
יחזור". ניתקנו את השיחה ואני ישבתי עם חיוך נינוח וכרסמתי
עגבנית שרי. בראשי כבר רצו תסריטים,על הפגישה הבאה שלי ושל
איל,על הדירה שלו, על..."אוקי, מה קרה בזמן שלא הייתי פה?"
מיכל נעמדה מולי עם הידיים על המותניים וקטעה לי את חוט
המחשבה. "שבי,שבי...לא קרה כלום". סיפרתי לה על שיחת הטלפון.
"ולזה את קוראת כלום?,באמת מזל שלא נתתי לך להתקשר אליו
ולהטריד אותו כל השבוע,אמרתי לך שאת סתם פרנואידית!!" היא מזגה
לשתינו יין ואיחלה לי בהצלחה, אחר כך התנפלנו שתינו על קערת
הפסטה והסלט, כאילו לא ראינו אוכל כבר מזמן.
למחרת התקשרתי לרון ולשדה התעופה בכדי לברר מתי הטיסה של איל
נוחתת. קבעתי להיפגש עם רון בארבע וחצי, ושהוא כבר יסיע אותי
לשדה. עמדתי שם אולי חצי שעה והמתנתי,עד שלפתע ראיתי את פרצופו
המוכר של איל על מסך הוידאו הגדול שבאולם הנוסעים. קיבלתי את
פניו בקפיצות ונשיקות קלילות, והוא,קצת מופתע, מלמל שהוא שמח
לראות אותי. עזרתי לו להעמיס את המזוודות לאוטו של רון ונסענו
הביתה. הדירה נראתה מדהים, בדיוק כמו בפעם שעברה, וכשנכנסנו
לחדר השינה שלח איל לעברי מבט מחוייך. את הלילה ביליתי אצלו.
וגם את היום שלמחרת. בעבודה הודעתי שיש לי כנראה איזה וירוס,
ושאני לא מגיעה. במשך השבועיים הבאים הסתובבתי כמו בעננים,
והרגשתי כמו איזו סינדרלה. בכל פעם שדיברתי על זה עם מיכל, היא
אמרה שאפשר לראות את זה לבד-לפי המבט החולמני בעיניים והחיוך
שמרוח לי על הפרצוף. ידעתי שהיא שמחה בשבילי."את רואה?-אמרתי
לך שיהיה טוב" הנהנתי בהסכמה. עם מיכל אי אפשר להתווכח.
שבועיים אחר כך חזרתי הביתה בתשע וחצי וניגשתי לבדוק הודעות
במשיבון. "הילי?..." נשמע קול מוכר מהמכשיר "זה...מיכאל...את
שם?...הילי בבקשה תעני אם את שומעת..." שתיקה של כמה שניות
"...טוב, תשמעי מתוקה שלי- נפרדתי ממירית, אני מתגעגע, אני
רוצה לחזור...בבקשה תתקשרי אלי כשאת חוזרת...". נעצרתי בדרך
למקלחת, חושבת על מה ששמעתי. בינתיים ההודעות המשיכו לרוץ,
וברקע שמעתי את אמא מתלוננת על זה שהילדים כבר לא באים לבקר,
את מיכל מודיעה לי משהו בקשר לאיזה חוג ספינינג חדש, ואת איל
שמזכיר לי כמה שהוא אוהב ומתגעגע. התיישבתי על הספה והתחלתי
להרהר. נזכרתי בכל הזמן שביליתי עם מיכאל, וגם בכל הזמן
שניסיתי לשכנע את עצמי שאני לא רוצה אותו יותר, ובמירית, ובאיל
ובמיכל. פתאום נשמע לי מאוד הגיוני לחזור אליו, הרי במילא במשך
הזמן חשבתי לפעמים אם זה עוד יכול לקרות. מחקתי את ההודעה של
אמא, של מיכל ואת של איל. את של מיכאל לא, והלכתי לישון.
כשקמתי בבוקר כבר הספקתי לשכוח את ההודעה, ורק המנורה האדומה
המהבהבת במשיבון הזכירה לי. כל היום הסתובבתי מעופפת, כשמיכל
שאלה מה קרה-מלמלתי איזה משהו על איל,והיא חייכה בסיפוק. בערב
נפגשתי עם איל. המיצובישי שלו היתה מאובקת, ונראתה כאילו לא
תזיק לה איזו שטיפה. כשהגענו לדירה שמתי לב שהוא עדין לא תיקן
את הברז במטבח, ושהכרית הצהובה כבר מתחילה להיפרם. המיטה היתה
הפוכה ובגדי הספורט שלו זרוקים על הכסא. הוא הלך למטבח והגיש
לשנינו ארוחת ערב-אטריות, אורז ושניצל תירס, "טייק-אווי"
מהמסעדה שלמטה. בסיום הארוחה הכנסתי את הכלים למדיח והלכתי
לכיוון חדר השינה. איל הגיע והתחיל ללטף אותי בעדינות, נישק
אותי בצוואר ובעורף. עצמתי עיניים ושתקתי. ידיו החלו לגשש תחת
חולצתי,וכשניסה לפתוח את סוגר החזיה-הפסקתי אותו ואמרתי שאני
מצטערת, אבל אין לי כוח היום. הוא הפסיק ונשכב על המיטה.
נשארתי לשבת, ואחרי חצי שעה ביקשתי ממנו שיקפיץ אותי הביתה.
הוא היה מופתע ושאל אם אני לא נשארת גם הלילה, תירצתי את זה
בעובדה שאני צריכה להגיע מוקדם לעבודה מחר.
כשהגעתי הביתה ניגשתי ישר למשיבון. הודעה חדשה אחת. מיכאל.
"הילי?...לא החזרת לי צלצול, וחשבתי שאולי לא קיבלת את
ההודעה...תתקשרי אלי... אני בינתיים אצל יקיר...בבקשה..?..."
הוא נשמע כל כך מיואש וחלש, ולרגע חשבתי להתקשר ולספר לו שאני
רוצה לחזור. במקום זה הרמתי את השפופרת והתקשרתי למיכל. סיפרתי
לה הכל, והיא-היסטרית כהרגלה- איימה עלי שאם אני מתקשרת אליו
היא לא מדברת איתי יותר לעולם, והבטיחה שאם אני אהרוס את מה
שיש לי עם איל היא לא סולחת לי. לא ניסיתי לריב איתה. עם מיכל
אף פעם אי אפשר להתווכח.
יומיים אחר כך כשירדתי לסופר ראיתי את מיכאל. כשראה אותי הוא
רץ אלי וניסה לחבק אותי. "מתוקה שלי! איפה היית? לא קיבלת את
כל ההודעות שלי? למה לא התקשרת?" ביקשתי ממנו שיפסיק עם כל
השאלות, והורדתי את ידיו ממני. סיפרתי לו שקיבלתי את ההודעות,
אבל החלטתי לא להתקשר. הוא שאל למה, ואם לכל מה שהיה בינינו
אין משמעות בעיניי. התרגזתי עליו, והזכרתי לו שהוא היה זה שבגד
בי ועזב עם מישהי אחרת. הוא לא הצליח לענות לי ומלמל רק
"אבל,אבל.." חלוש.  השארתי אותו שם וצעדתי לכיוון הקופה. הוא
רץ אחרי ושאל אם יש לי תוכניות להיום בערב. נזכרתי שקבעתי עם
אייל לסרט. למיכאל אמרתי שיש לי תוכניות עם מיכל. הוא שאל אם
יש סיכוי שאני עוד אבטל אותן. שתקתי. שילמתי עבור המוצרים
והלכתי הביתה. מאוחר יותר באותו היום איל התקשר והודיע שכנראה
שנצטרך לוותר על הסרט הערב כי יש איזה דו"ח שהוא צריך להגיש,
והוא בטח יישאר לעבוד עליו כל הלילה. ניתקתי את הטלפון וראיתי
את הנורה האדומה המהבהבת של המשיבון. הלכתי לחדר השינה וחיפשתי
במגירה שליד המיטה את ספר הטלפונים. מצאתי את הטלפון של יקיר.
"הלו?" ענה לי קול מנומנם "הי...זאת הילה...מיכאל שם?"
"כן,שניה", ענה הקול, ומיד לאחר מכן שמעתי את יקיר מבקש ממיכאל
להרים. "הלו?" צמרמורת עברה בגופי כששמעתי שוב את קולו של
מיכאל "מיכאל?..זאת הילה..אממ.." היססתי לרגע, אבל החלטתי
להמשיך "בסוף אין לי תוכניות להערב, בא לך לקפוץ לביקור?".
מיכאל הסכים בהתלהבות וקבענו לתשע. בתשע ורבע הוא הגיע אלי, עם
ג'ינס משופשף חולצה משובצת ופרח. חייכתי. כבר שכחתי כמה מקסים
הוא יכול להיות. הוא נכנס, וניגשתי להכין לשנינו קפה. התיישבנו
בסלון והתחלנו בשיחה סתמית. הוא שאל מה חדש אצלי, ואני ניסיתי
להתחמק ושאלתי מה איתו. הוא סיפר לי על מירית, ואמר שכל הזמן
שהוא היה איתה הוא בכלל חשב עלי,וסיפר על איך שהיא עזבה אותו
עם בחור אחר, ואחרי שזה קרה-הוא הבין שהוא עשה טעות. הסתכלתי
לו עמוק בעיניים. הן היו כחולות בהירות ובעלות מבט חודר. הוא
הסתכל עלי, ולפתע רכן אלי וניסה לנשק אותי. נרתעתי אחורה,
ואמרתי לו שזה לא מתאים לי עכשיו. "את בטוחה?" לחש, ואני
הנהנתי בשקט "את יודעת שאני אוהב אותך". כשאמר את זה מילאה
אותי אותה הרגשת חמימות מוכרת שהרגשתי איתו תמיד. התנשקנו. את
הלילה הוא בילה אצלי. נזכרתי למה כל כך אהבתי אותו פעם, ותהיתי
אם אני באמת לא רוצה אותו בחזרה.
כשהתעוררתי בבוקר הוא לא היה במיטה. הרגשתי כל כך רע, כל כך
מנוצלת, ולרגע חשבתי לסנן איזו קללה עסיסית- כשמיכאל נכנס לחדר
עם שתי כוסות קפה. נרגעתי. הוא נישק אותי על המצח והסתכל עלי
בחיוך. "אז מתי אני יכול להחזיר את הדברים שלי לכאן?" שאל
בשקט. ופתאום הבנתי שאני צריכה עכשיו להחליט-איל או מיכאל,
מיכאל או איל?
למיכאל אמרתי שאני עוד לא כל כך בטוחה בקשר לזה, ועוד לא יודעת
מה אני רוצה. הוא אמר שלפי אתמול בלילה הוא חושב שאני כן.
שתקתי. הוא שאל מה קרה. סיפרתי לו על איל. סיפרתי לו על כל
הזמן שאנחנו ביחד, ועל כמה שהוא מדהים, ואיך הוא בדיוק כל מה
שחלמתי. מיכאל הסתכל עלי ושאל איפה איל היה אתמול בלילה. לא
עניתי. "הילי, אם הוא באמת היה כל כך מדהים וחשוב לך- אני לא
חושב שהייתי מוצא את עצמי פה..." ניסיתי להתווכח, ולהסביר
למיכאל שזה לא ככה, ושהוא פשוט היה צריך לבטל איתי אתמול כי
הוא סטודנט, והוא עסוק, ויש לו איזה עבודה. מיכאל אמר שההחלטה
להתקשר היתה שלי. ידעתי שהוא צודק. הוא אמר שאם אני לא
בטוחה-הוא לא ילחץ עלי, ורק מקווה שאני אחליט את הדבר הנכון.
הוא יצא לעבודה והשאיר אותי על המיטה עם כוס קפה ביד ומיליון
מחשבות בראש.
אחרי יומיים סיפרתי למיכל. "אני לא מאמינה!! איך יכולת להיות
כל כך מטומטמת?! איך הצלחת להסתיר את זה יומיים?? חשבתי
שדיברנו על זה". להתפרצויות הזעם של מיכל כבר הייתי רגילה.
"מיכצ'ה, תקשיבי, עשיתי את זה רק כי אני כבר לא כל כך בטוחה מה
אני רוצה. פשוט, כשהוא הגיע לכאן, והסתכל עלי, ואמר לי כמה
שהוא אוהב אותי, הרגשתי משהו, את מבינה? הרי זאת לא היתה החלטה
שלי לסיים את הקשר בינינו". מיכל נראתה כמי שעוד שניה תתחיל
לטפס על הקירות "מותק-הוא בגד בך!! את קולטת את זה? האפס הזה
היה איתך, אבל במשך שלושה חודשים הוא הלך וזיין איזה מישהי
אחרת! אני לא מאמינה שאת כל כך סתומה!" התחלתי להתייאש "נכון,
אבל..." ניסיתי "שום אבל! ומה עם איל? הרי את אוהבת אותו,לא?
תחשבי על זה!" "מיכצ'ה, די לצעוק עלי.." הרגשתי שאני עומדת
לפרוץ בבכי.
מיכל התיישבה לידי על הספה "הילה שלי, מתוקה שלי, תחשבי על
זה-איל הוא כל מה שאי-פעם רצית. הוא עשיר, הוא חכם, הוא נראה
טוב, ולפי מה שאת מספרת גם הסקס מצויין. ומיכאל הוא סתם עוד
איזה לוזר ברשימה. תחשבי על זה, את צריכה להרפות..." מיכל
חיבקה אותי, ואמרה שהיא מצטערת על כל הצעקות קודם. עצמתי
עיניים, הראש שלי התפוצץ ממחשבות. אולי מיכל בכל זאת
צודקת?...הרי עם מיכל אף פעם אי אפשר להתווכח...
במשך שלושה ימים עוד המשכתי להתלבט. מיכל אמרה שהיא מוכנה
להיות נחמדה ולא לספר לאיל, בתנאי שאני מבטיחה שזה לא יקרה
שוב. הסכמתי. מיכאל התקשר עוד פעם אחת, השאיר עוד הודעה
במשיבון, ושאל אם כבר החלטתי. לא התקשרתי בחזרה. בינתיים
החלטתי להקשיב למיכל, ולחיות את החלום שלי. מאז עברו כבר ארבעה
חודשים, ואני משתדלת שלא להוריד את החיוך מהפרצוף,ולשכוח את כל
מה שקרה.
אז אני עם איל. הוא הספיק לסיים תואר ראשון ברפואה, ועכשיו
ממשיך לכיוון תואר שני. בינתיים עברנו לגור ביחד. איל מנסה בכל
כוחו להיות הנסיך שלי מהאגדות. יש לנו כלבה לבנה, ווילה עם
גדר,גינה וארבעה כיווני אוויר. מיכאל ממשיך להשאיר לי הודעות
פעם בחודש, מקווה לשנות את דעתי. אבל אני מקשיבה למיכל ונשארת
עם איל. עם מיכל אף פעם אי אפשר להתווכח.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פרסומות
להיגיינה נשית
ופרסומות
לחיתולים הן
נורא דומות.
אולי צריך למכור
תחבושות
היגייניות
לתינוקות
וחיתולים
לבחורות
במחזור.

אשכנזי שעיר
שחושב שעלה על
האמא של
הרעיונות
השיווקיים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/11/03 10:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טושטוש שרון

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה