עדי שחה בים של איטליה. המים היו קרים והגלים מערסלים. מולו צף
חוף ימה של תל-אביב. הוא גיחך לעצמו - מגדל האופרה היה ורוד
מאי-פעם.
"הא... הים של איטליה", הוא נאנח לעצמו, "איזה יופי!"
ריח פטוניות נישא אליו מן החוף. הוא חייך שוב, חיוך אחר. הוא
נד בראשו באושר והחל יוצא מן המים. "הים של איטליה... " אמר
לעצמו.
כשהיה נוסע לטייל בארצות שונות היה נהנה להתפאר כי הוא גר על
חוף הים התיכון, והדבר אכן  עורר התפעלות אצל מי ששמעו. מחשבה
זו הסבה לו הנאה כשפסע לאיטו במרחק של 500 מטר מאותו הים
התיכון. עדי הלך בשמש בבן-יהודה, אגלי מים מעטים עוד מנצנצים,
עגלגלים, על גופו שהשתזף בינתיים. כשהטיפות התיבשו הן הותירו
אחריהן עקבות מלח לבנים - אבקה צורבת. המדרכה היתה חמה ועדי
נהנה לחוש אותה בכפות רגליו החשופות. כשהלך הביט סביב וראה איך
הכל , כרגיל, אותו הדבר: חנות הצילום עוד ניצבה שם באדום
וצהוב, בית אל-על בשמשותיו המשקפות, המעדניה, בית המרקחת, חנות
לציוד טיולים ומחנאות.
"וכך הכל ישאר..." היגג לעצמו בחצותו את רחוב בוגרשוב, "דבר לא
ישתנה."

"אתה מבין, לא משנה מה תעשה", כך סח ליותמי בארוחת הערב,
"אפילו אם תעשה דבר-מה קיצוני ומהפכני, אפילו אם תשים הכל
ללעג, עדיין כלום לא ישתנה".
יותמי לא השיב. הוא המשיך לדקור כל תפוח-אדמה בדייקנות וללעוס
בקפידה. עדי ידע שיותמי לא עושה זאת במסגרת תורה תזונתית זו או
אחרת, וגם לא כתוצאה מקפדנות יתר, אלא רק על-מנת להתעלם
מדבריו.
"אתה יודע שאני צודק," אמר עדי.
"אתה מקשקש." ענה לו יותמי, "אבל ממילא אי אפשר להתווכח אתך על
זה, כי אתה פשוט תמשיך לזיין לי את השכל עם זה עד שאני אמות או
עד שאני אפריך את דבריך. ואי אפשר להפריך טענה כזאת מגוחכת.
אי-אפשר."
"רגע, ואם אני אוכיח לך?" שאל עדי, "אם אני אוכיח לך שאני
צודק?"
"אתה לא יכול." אמר יותמי וגמר את האוכל מהצלחת, "אני יכול
לעשות כלים?"
"בטח," עדי צחק, "תפאדל, למרות שעוד לא הבנתי את הצורך הזה שלך
לרחוץ את הכלים בבתים של אחרים."
עדי יצא החוצה, למרפסת, ושוב היה עומד מול ערבוביה זו של גגות,
תריסולים, דוודי-שמש ואנטנה מיותמת אחת שנותרה עוד מלפני עידן
הכבלים. על הכל נחה הקטיפה השחורה-כמעט של השמים, וכוכבים
מעטים הזדהרו בה, חוורים וחלשים. אם התנועה היתה נפסקת לרגע,
היה יכול לשמוע את הים.

"תל-אביב", נונה הסבירה לו יום אחד, "תל-אביב היא עיר פסיכית.
בשחר בתל-אביב השמים בהירים, כמעט תכולים, אבל עוד לילה. והים,
אתה אולי לא תבין, אבל הים, זה הים של איטליה... וצרפת...
ויוון... ומרוקו."
"מרוקו, הא?" עדי שאל אז, מהורהר,  ונונה ענתה כעטה על הזדמנות
יקרה מפז.
"כן, מרוקו!" אמרה, "אותם המים שאתה שוחה בהם כאן, נמצאים גם
לחוף ימה של איטליה. אותם זרמים, אותם גלים, אותן מולקולות H2O
שקשורות במלח ופלנקטון. בדיוק אותו הים. כאן - זה הים התיכון
וזה גם הים של תל-אביב וגם הים של מרוקו וצרפת ויוון..."
"ואיטליה", קטע אותה עדי, "תראי. יש עורב על האנטנה."

מאז עבר זמן מה, ועדי לקח את הספר החדש, המבהיק בכריכתו שיצאה
מן הדפוס רק לפני שבוע, לבש את ז'אקט הקורדרוי החום שלו ויצא
אל הרחוב. כשיחזור הם יחכו לו.



"משק כנפי הטוסטרים
איווש באזני החיוורות,
הגלים הלכו
הגלים חזרו
והטוסטים רחפו לצד אמהותיהם.
בוקר, צהרים או ערב
בתל-אביב
המסך מגן לי על המחשב."

עדי סגר את הספר בהדגשה והניח אותו על ברכיו, מחכה שמחיאות
הכפיים ישככו. הוא קם, נד בראשו לקהל, הזדקף ויצא בצעד מדוד מן
הבמה.
"תודה לעדי ארד, ועתה נעבור לכותבת שהיא לא רק צעירה אלא
אף..."
קול הקריין הלך והתעמעם כשעדי צעד במסדרונות אחורי הקלעים של
"צוותא 2  "  , מחזיק את ספר שיריו ברישול לצד ירכו. הוא יצא
החוצה ונשם את אוויר הלילה עמוק לתוך ריאותיו. חיוך אדיר התפשט
על פניו, ובאמצע הנשיפה שהתכוונה להיות איטית ומחושבת, התפרץ
בצחוק חסר מעצורים. וכך, עוד מגחך, הגיע הביתה כשדמעות בעיניו.
בהגיעו, יותמי ונונה חיכו בדלת. כשראו את הדמעות בעיניו וחצי
חיוך על פניו (סוף-סוף נרגע מן הצחוק), התנפלו עליו בחיבוק
חם.
"לא נורא, עדידו'ש", אמרה נונה באימהיות, "בשבילי אתה המשורר
מספר אחת."
"בואו, בואו, נצא לשתות משהו, נקנה לך בירה", ציווה יותמי, "לא
ניתן לך לשקוע בזה." וכולם יצאו לרחוב הלח. רק אחרי כמה בירות
עדי סיפר להם על מחיאות הכפיים והשבחים שהקריין חלק לו לפני
שעלה לבמה. יותמי שילם לו על המידע בצ'פחה מכובדת.
"תיתן, תיתן לי לקנות לך בירה. עוד אחת אולי?" שאל.
"כן, למה לא?"
הצ'פחה השניה לא אחרה לבוא, "ביקשת עוד אחת, לא?" ענה יותמי
למבט המופתע על פניו של עדי.



"לכבוד מר יותם נאמן,
 הנך מוזמן להשתתף בצילומי התכנית באולפני הטלוויזיה ביום ב'
בשבוע
 הבא. הזמנה זו היא זוגית. נא להגיע בשעה 20:40.
 נשמח לראותך,
בברכה,
גלית קלרפלד
עוזרת ההפקה."


יותמי הביט במכתב ואז במעטפה שנשאה את הלוגו של תכנית הראיונות
המוצלחת ואת כתובת האולפנים. הוא חשב לצחוק, אבל אז קימט את
מצחו . לבסוף חייך והתקשר לנונה.
"נונו'ש", הוא שאל, "קיבלת איזה הזמנה לטוק-שואו?"
"לא", היא ענתה, "אבל עדי אמר שאני אבוא עם ההזמנה שלך, כי לא
נותנים לו כל-כך הרבה הזמנות."
"הוא מה?"
"מה, הוא שכח לספר לך?"
"לספר מה?"
"שהוא מתראיין..."
"הוא מתראיין?" נחנק יותמי, " על מה הוא מתראיין?!"
"אתה יודע, על השירים," ענתה נונה, "הוא יקריא איזה שיר..."
"לא את 'כנפי הטוסטרים', אני מקווה", קטע אותה יותמי בבעתה.
"לא יודעת מה הוא הולך להקריא", אמרה, "אבל בטח גם ישאלו אותו
כמה שאלות, וזהו, אתה יודע, הסיפור הרגיל."
יותמי סיים את השיחה והניח את השפופרת. הוא התיישב על דרגש
הטלפון ובהה באוויר לפניו, לא מאמין. עדי הפך מפורסם. הוא נהיה
מצליחן, ואם לא, אז החל ממחרת התכנית, הוא יהיה סלבריטי של
ממש. משורר צעיר, נודע ומבטיח.
"ישמור האלהים," אמר לעצמו יותמי, "והוא אמר שכלום לא משתנה
פה... מישהו צריך להסב אתת תשומת לבו לעניין."

בחוף גורדון עדי שכב על מגבת שהחול מתחתיה חימם. הוא לחץ את
גופו כנגדה, נהנה מהתחושה. כבר כמעט שעה הוא שוכב כך, והחול
נתעצב בתבנית גופו. שעון היה על מרפקיו וקורא בספר השירים
שפרסם בחודש שעבר. הגיחוך הלעגני לא עזב את שפתיו, אך היה עליו
להחליט. הוא קם, נפרד בחוסר חשק מהמגבת החמה ורץ אל המים. הם
נראו היום צלולים. הוא קפץ אל תוך גל, צלל ועלה.
"הים של איטליה," אמר, ידיו פרושות לצדדים, ופרץ בצחוק. כך
שכשך במים, צלל וצף, קפץ וחתר, שיחק עם החול וצחק על הדגיגונים
הקטנטנים. כשיצא החוצה והתנגב כבר החליט על שיר.


"בבקשה." אמר המנחה.

"קטיפה חומה, רכה,
זה נוזל לי על הלשון
והטיפות יגעות ועצלניות.
כמה זה שונה מהעט
האדום
שלא נשאר בגן עד עשר.
מתי גם הוא יוכל להיות
כמו מג'יק-מארקר
מתי אגיע לירח?"


"תודה," אמר המנחה. "מה דעתכם?" הוא פנה אל שאר האורחים.
האורחים הנהנו וחייכו, מחאו כפיים והקהל הצטרף.
"זה מאוד, אה, מהפכני."
"אני מסכים איתך, יעל," אמר אמנון, "נושבת מזה רוח נעורים
וחדשנות. מאוד נהניתי."
"גם אני נהניתי לקרוא את הספר שלך, עדי," אמר המנחה, "איך באמת
הגעת לכתוב כזה דבר? היה קשה להביא את זה לפרסום?"
"לא במיוחד, דן" ענה עדי, "אבל אני שמח ששאלת את זה. איך
התחלתי עם זה? ובכן, חבר טוב שלי, הוא בקהל... אמר לי שהוא לא
מסכים לדעתי שגם אם יקרה דבר קיצוני שישים את הכל ללעג, עדיין
כלום לא ישתנה. אז החלטתי להוכיח לספקן חסר התקנה הזה, בדרכי
הצנועה. הלכתי ובחרתי את התחום שאני כמובן הכי חסר-כשרון בו-
כתיבת שירה..."
היד שהמנחה התחיל להרים חזרה לחיק ממנו באה, וזוג גבות כווצו
בתהייה קלה.
"כן, דן, אני לחלוטין חסר כשרון בכתיבת שירה. השירים שכתבתי הם
עלבון לעץ ממנו עשוי הנייר עליו הם נכתבו, אבל ידעתי שעם מעט
בטחון ונחישות ואולי גם כמה גרושים, אצליח להוציא אותם לאור,
לקדם את עצמי ולהתפרסם. והנה אני יושב כאן, באולפן שלך, בתכנית
שבלי להצטנע היא תכנית הבידור מס' אחת בישראל ואומר לך, ולכם
ולצופים בבית שהכל פקקט. בולשיט. חרטא." עדי ישב בנוחות בכיסאו
וחייך.
"ו... מה, אה... התכניות הבאות שלך?" שאל המנחה מדף השאלות
שלו.
"אני? אני הולך לשחות בים של איטליה." ענה עדי.
המנחה התעשת וחייך למצלמה, "ונעבור להפסקת פרסומות קצרה", אמר.