לאודיה.

אי שם על קו ההיסטוריה בתקופה שלנו של העשור השני במאה האחת
לפני האחרונה, חיה ילדה.
הילדה היתה שלגיה, ילדה יפיפייה מזה מותק אבל לא ממש חכמה אבל
עדיין מאד נאהבת.
והיה גם ילד, ילד היה טיפש, טיפש ומסטול, מסטול ומאוהב, לא ממש
מאוהב אלא הוא העריץ את שלגיה והיה מוכן לעשות הכל בשביל
ששלגיה תהייה מרוצה ושמחה.
והייתה גם מזדיינת מהצד שהיא הייתה ילדה שהייתה אלמנה לבעל
טמבל שמצא מותו בבאר בנסיבות מאד לא נעימות. מזדיינת מהצד
הייתה יפה וחושנית והיא הייתה מסוגלת לפתות כל אחד.
והיה גם את הילד הרשע שהיה פשוט רשע עם אופי רע ומצב רוח קודר
כמו כל רשע מצוי ממש כמו בכל סיפור.
ילד היה גר בסרטגנו שהיה זה אי, ושלגיה הייתה גרה בלופטנזה
שהייתה זו גם מדינה לא ממש משנה באיזה איזור של העולם וביניהם
היה 120 קילומטר של ים. ילד העריץ את שלגיה וכמו שאמרתי אפילו
כמעט אהב אותה והוא רצה סוף סוף לראות אותה ולבוא לחיות איתה.
הוא הגיע לחוף ולא ידע איך להמשיך אז הוא ישב, הוציא את
סנדוויץ' הטונה שלו, נשען על עץ דקל, אכל, עצם עיניים וחשב:
120 קילומטר. אם אני אשחה בשלושה ימים אז אני אצטרך לשחות אהה.
שלושים, כלומר ארבעים קילומטר ובלילה אני אישן כשאני צף על הגב
עד שאתעורר בבוקר. "יש" הוא צעק בשמחה, פשט בגדיו דחף בשקית
וקפץ למים.
אחרי שמונה שעות הוא גמר בדיוק ארבעים קילומטר והוא חשב "יופי,
הגיע הזמן לישון."
ארבעים קילומטר מחוף סרטגנו היה צב מים ששיחק פוקר עם תמנון.
הם לא שיחקו ממש אלא התווכחו אם אפשר לשחק פוקר בשניים או לא.
הוויכוח הפך אלים: הצב חרץ לשון והתמנון ביד אחת ניסה לחנוק את
הצב ובידו האחרת ניסה להטביעו.
"וואו. וואו., חיות! מה הטריק בלהפריע לי לישון?!".
"סליחה השיב בפשטות התמנון ברגע ששחרר את הצב ונתן לו לעלות
מעל המים. "אנחנו מעדיפים את הכינוי "תושבי הים" ובכל מקרה זו
לא אשמתנו, אנחנו לא רגילים שיש אנשים ארבעים קילומטר מהחוף
שנוכל להפריע להם." "אפשר לך לשתות או לישון בביתי?" הוסיף
הצב. "לא, לא, זה בסדר., רק תנו לי לישון."
הפרשה הסתיימה שלוש וחצי דקות לפני שהשמש פרצה בכוח מהמים
וקפצה למיכל השמים כשהיא משפריצה גלים ואגמים על ידידינו ילד.
"או, יופי אפשר להמשיך לשחות." חשב ילד והחל לשחות.
אחרי כמה זמן הופיעו הצב והתמנון ושחו על ידו. התמנון פתח:
"אנחנו באמת מצטערים על מקודם ו." "חשבנו ש." ניסה הצב להוסיף.
קטע אותו התמנון: "חשבנו שנוכל לכפר כך בעזרת טרמפ או משהו
דומה". ילד אפילו לא חשב ואמר: "יאללה סבבה!".
אחרי שבע דקות וחצי הם הגיעו לחוף. הוא ירד מהתמנון, הודה, לבש
בגדיו והחל טופס טרמפים.
הוא הגיע לביתה של שלגיה, דפק על הדלת אבל אף אחד לא ענה, לפתע
הבחין בשלט על הדלת שאמר: "מצטערת, עברתי מכאן.", עצוב ומבואס
הלך ילד לכיוון הים. כשהגיע לקצה כביש הגישה הרגיש דחף חזק
להעיף עוד מבט אחרון על הבית. הוא הביט ולפתע עיניו ראו אותו,
שלט ניאון ענק שאמר:
הבית שלי הוא השני משמאל עכשיו.
ילד הנרגש החל לרוץ, הוא הגיע לביתה של שלגיה, מתנשף הוא דפק
על הדלת. שלגיה פתחה. "ש. שלום, אני ילד ובאתי להתחתן איתך."
אמר ילד כשהוא בקושי נושם. "בסדר." ענתה שלגיה, "אז מוטב
שתכנס".
אחרי שעתיים שבו הבטיחו אחד לשניה שאם אי פעם אחד לא יהיה נאמן
לשני, הם יפרדו באופן אוטומטי, הם התחתנו.
אחרי שבועיים הם עדיין היו מאד מאושרים, שלגיה היתה בעבודה
וילד נשאר בבית לעבוד על הפרוייקט שלו "לגמור בפנים".
הוא נתקע אז הוא חשב שאולי לשכנים יש איזה רעיון. הוא לקח את
"לגמור בפנים" ופנה לבית שחנה ליד ביתה של שלגיה ושלו. הוא דפק
על דלתה של מזדיינת מהצד: "שלום, אני ילד וחשבתי שאולי תוכלי
לעזור לי, אפשר להיכנס?" אמר ילד ובכלל לא שם לב לכך שמזדיינת
בעלת הגוף המדהים לובשת חלוק רשת שקוף בלבד.
"בטח." אמרה והכניסה אותו.
שלגיה חזרה מעבודתה והתפלאה שילד לא בבית. היא הכינה ארוחת ערב
ורק לאחר שעתיים ילד הופיע. הוא פתח את הדלת עם חיוך ואמר מיד:
"מצטער, הלכתי למזדיינת מהצד והיא עזרה לי עם בעייתי "לגמור
בפנים"!". שלגיה הוכתה הלם, היא חשבה שהם מאד מאושרים ביחד.
היא גם חשבה שמזדיינת מהד פיתתה אותו וזו לא אשמתו.
הערת המחבר: ילד לא אשם!
היא יצאה בסערה והלכה לשכנתה והשאירה את ילד כשהוא לא מבין מה
קרה. היא נכסה לביתה של מזדיינת מהצד שעדיין לבשה את חלוק הרשת
שלה מבלי לדפוק והחלה צועקת: "איך את מעזה לקחת את."  קסמיה של
מזדיינת מהצד החלו לפעול.
לאחר שעתיים חזרה שלגיה עם שער פרוע לביתה, היא יבבה כל הדרך
על אשר עשתה. "אני מצטערת ילד, אנחנו צריכים להיפרד."
"מה?" שאל ילד אשר לא הבין מאומה.

"כמה אני טוב בעבודתי" אמר הילד הרע כשהוא מחייך ומביט במתרחש
בחלון הקסמים שלו.


סיפור הוא רק סיפור ובמקרה זה אין לו משמעות