'צב צולל לעומקו של אוקיינוס מנומנם. החשכה סביב העוטפת גופו
נעימה ורוגעת. אל מולו שוחים דגים צבעוניים המעבירים בו מבט
סקרן/ עוברים קצה זנבו... והלאה. מסע איטי לאורך אוקיינוס שקט/
עובר בין זרמי מים קרירים/ עתירים בפלנקטון וזרמים אחרים/
חמימים ודלילים יותר. רגליו הקדמיות חותרות ללא קול ופיו פעור
במקצת/ מחכה שמי האוקיינוס הקרים ישקעו תחת החמים וביניהם
יתפסו מדוזות שמנות/ אצות רכות ושאר יצורים קטנים/ מוכן לסננם
מהמים המלוחים. המזון שסולק אל גרונו נבלע ונעלם בשריון הרך
והופך לכוח שמניע רגליו הבועטות בחזקה/ מכניעות את חלל המים
עצום המימדים. מבטנו התחתונה משתלח חבל ירקרק כחלחל/ היורד מטה
אל המעמקים ונעלם מן העין/ אך אין הדבר משנה/ הוא שוחה קדימה
ללא עכבות ומעצורים כי במקום שממנו בא הוא כבר היה וכאשר יגיע
לבאהה יפטם עצמו בסרטנים פלגיים אדומים ושמנים. אין לראות דבר
מלפנים מעבר לחצי מטר/ כך היה בימים שעברו וכך גם יהיה בזמן
הנותר למסע.'
"טלי, תקומי". יושבת על מכסה אסלה מכותם, מעסה רקותיה ביד
אחת, מרגיעה בנשימה איטית את דופק הלב המשתולל ובטנה השמנמנה
המכאבת, כל העת נוברת ללא הפסק באותו החלום החוזר ונשנה
בלילותיה בחודשים האחרונים. קולות הסועדים והבישול, המכוניות
והצעקות חודרים את הקירות הדקים ונשמעות כאילו כבמתוך חלום אחר
והיא משמיטה כתפיה ומפהקת, משעינה ראשה לאחור ולאחר שאיפה
ארוכה, נושפת בכוח את מלוא הריאות.
כאב הבטן שהכה, הנה הוא כבר עבר ועמו נעקרה גם הרגשת הבחילה
המקבלת פניה בכל בוקר בחריצות רבה. "טלי, תקומי" ממשיכה לשכנע
עצמה. לא הלכה לקופת חולים למרות שקבעה תור כבר מספר פעמים אך
בכל פעם היה דבר מה דחוף יותר לעשותו. כעת הגיע למסקנה שמספיק
ודי, בריאותה חשובה יותר והנה ביום חמישי הקרוב תתייצב לבדיקה
כפי שקבעה מראש. "טלי, תקומי", נעמדת על רגליה באיטיות, מושיטה
יד לאחור, מושכת בידית השחורה, והמים פותחים בריקוד גועש
ומחריש אוזניים. מחכה בפרצוף מכווץ כי השאון המכה בדפנות התא
ישקוט ומטה אוזן לשמוע באם חולקת היא שותפים בתאים האחרים;
מחול המים המטהרים, פסק, גבר מושך באפו ומריק ליחה אל תוך
הכיור, צעדים כבדים רוקעים לכיוון הדלת, האחרונה נטרקת בחבטה,
שקט. רק אז עוזרת אומץ לצאת, ניצבת אל מול המראה, סורקת שערה
הארוך הסבוך באצבעות שמנמנות, משומנות וארוכות ציפורן הצבועות
אדום מתקלף. בסיימה להסתדר, יוצאת מן השירותים, חוצה במהירות
את המסדרון הצר המפריד בין הסועדים והמטבח, נכנסת אל תוך ענן
הריחות והתבשילים של וויסאם. זה האחרון עסוק בהוספת תבלינים
לתוך קדרה גדולה ואיננו מבחין בה. מאחור ניתן לראות את משמניו
נוזלים ומקפצים כאסטרונאוטים פוחזים על הירח; נשפכים מתוך
חולצתו ובד הסינר המכותם שעה שהוא גוהר אל משקעת הברזל הגדולה.
מביטה בו מספר שניות ושולחת ידה שוב אל טבורה אשר מסביבו מחלה
הבטן לבעור בשנית.
טבח ראשי, וככזה, על ראשו כובע לבן מוארך הנראה כאילו הוקצף
בסופו ועוד מעט יגלוש לצדדים וכעת, נוטה כמגדל פיזה כשהוא
מעמיק מבטו אל תוך קדרת מרק הגולאש, מרקד על קצות אצבעותיו
השחומות העבות הנתונות בתוך זוג סנדליי עור תנכיות.
הקדירה כולה מהבילה, אודמת ועצבנית וכובעו של וויסאם מחליק
ונופל אל ערימת השניצלים המקומחים שלימינו. מרים ראשו, מושיט
יד מיוזעת אל הכובע הסורר ומשיבו למקומו. מצחו מחורץ מכעס או
ריכוז וידיו מתנגבות להן בסמרטוט התלוי מסינורו, אחר עוברת יד
ימין בתנועות אצבע מעודנות לאורך השפם השחור המטופח, מנקו
מנתזי הגולש המבעבע.
כתם הזעה המוטבע דרך קבע בבית שחיו של וויסאם, מצביע איתן
ובאופן מדויק על מידת עומס הלקוחות במסעדת הפועלים.
כאחד העובדים הוותיקים שבמסעדה, יכולה בזריקת מבט אחת לומר מה
מצבינו היום במפגש טמפו, וכפי שמשתקף מראש הטבחים הנרגן
והמיוזע , המצב בכי רע; לקוחות רבים עומסים על המסעדה במחצית
היום, שתיים עשרה בצוהריים; ערב רב של נהגי משאיות ועובדי
הבניין מהסביבה, לא יהיו בנמצא אנשים פחות חביבים, גסים וקשי
יום, האוכלים הרבה ומהר, צועקים ומתחצפים ולרוב אין משאירים
כסף קטן מאחור. וכעת ביטנה מצליחה לכאב את ראשה הנתון במלחציים
וזה רק וויסאם, היא, עוד שניי מלצרים עייפים ומעמד פועלים רעב
שלם.
וויסאם שולח מבט לאחור ורואה אותה נשענת על כיור המטבח, בוהה
בו ובפועלו. מהנהן לעברה בראשו לשלילה, מוחה זיעת מצחו בסינר
הרטוב.
"מה קרה, הלכת לישון בשירותים גברת? מסעדה מבוצצת, תאספי שיער
שלך, תקחי מהר צלחות זה לשלוש וארבע".
לוקחת את מנות הבשר והפיתות וניגשת לשולחנות העמוסים וגדושים
אוכל וסועדים, בדרך חזרה נורות אליה פקודות; עוד קנקני שתייה,
עוד פיתות, סלטים, חומוס. רושמת הכל בראשה וממהרת חזרה אל
המטבח, הלחץ כה רב שהיא שוכחת מהלמות הראש וכאבי הבטן החוזרים
ונשנים. מתרוצצת בין שולחן לשולחן, באה וחוזרת מהמטבח עונה
לצרכי הלקוחות. מעמיסה בין זרועותיה כל שרק יכולה, עד ארבעה
מגשים או שישה קנקנים בסיבוב שולחנות אחד. שואבת הנאה לבסוף
לעשות החישובים הקטנים הללו של החשבון המוגש ללקוחות, מחברת
ומחסירה מספרים דו ספרתיים בראשה, מורידה ההנחות והאחוזים
כשצריך ומסבירה ללקוח החשדן עלותו של כל פריט אוכל וכיצד הגיעה
לסכום שהוגש. ארבע שעות של עבודה עמוסה לרוב עוברות כהרף עין
ורק לקראת ארבע, כשמתרוקן המקום מאנשים, עוצרת להרגיש את כובד
הרגלים והעייפות הגדולה. יכולה כעת לשבת, לאכול את מרק הגולאש
הטוב של וויסאם. האחרים כבר אכלו ארוחתם ומטפלים בלקוחות
הספורים שנשארו.
מתיישבת היא אל אחד השולחנות לאחר שהתקינה לעצמה צלחת המרק,
פיתה חמה, וקנקן שתייה. אל מולה ילד קטן היושב בכיסא הגדול
מידי למידותיו עם אמו המנסה לשווא לשדלו לאכול ממחית תפוחיי
האדמה והאפונה הירוקה שמתחת לסנטרו. האם יושבת אל מול בנה וגבה
אליה והבן לא מביט באמו כלל; מנדנד רגליו בחוסר סבלנות, בוהה
במלצרית הכבדה והרצוצה המחזירה מבט. מחייכת אליו, אל עיניו
הכחולות הגדולות ומבטה יורד אל חולצתו הצהובה אשר דמות צב
מוטבעת עליה. הצב נראה כשוחה בחלל הצהוב שבחולצה, שריונו כחול
ורגליו ירוקות, עיניו עצומות ופיו פעור מעט.
האם דוחפת לפי ילדה כפית גדושת אפונה והפעוט מוותר לבסוף,
מפריד שפתיו לחטוף את האוכל, לא מסיר עיניים מהמלצרית. ריחו
הטוב של המרק חודר לנחיריה והיא מתנערת מדמיונה, מכניסה כף
גדושה אל הפה, בולעת בתיאבון. הכאב ממנו שכחה מתוך עומס העבודה
מכה בה אז כבעיטה חזקה, פולטת חזרה לצלחת את שבלעה יחד עם
ארוחת הבוקר ושיירי מזון נוספים שלא נתעכלו.
"אוייש!", מרגישה כל כך לא נעים שכן עשתה זאת בקול רם ובגדיה
נכתמו ועכשיו מביטים בה כל הנוכחים, הילד פוסק לעיסתו ומחדיר
מבט נגעל, האם מסובבת גבה לעברה. היא לוקחת מפית והחלה לנקות
בד חולצתה ומכנסיה ובתזוזת יד גמלונית אחת, שופכת את שאר המרק
החם על הברכיים. מייד קופצת על רגליה, רצה לשירותים. נכנסה לתא
בו שהתה לפני מספר שעות, מורידה את המכסה העליון, מקיאה את
שנשאר בקיבתה. צריבה חזקה מרטשת את בטנה, גולשת באדיקות אל בין
רגליה והדמעות פורצות את שביליהן במורד הלחיים הסמוקות. מרימה
את מכסה האסלה ומפשילה מכנסיים, מתיישבת ומחכה שהכאב יעבור
ויצא מגופה, שהמחט שדקרה ביטנה בכוח עכשיו יותר מתמיד תיפלט
החוצה. פניה מאדימות מהתאמצות, תומכת בישיבתה ומניחה את שתיי
כפות הידיים על קירות התא. בשרה נקרע באכזריות לשניים, לא
יכולה לסבול יותר ופולטת זעקת כאב.
התעוררה מספר שניות לאחר מכן באותו מצב כשגופה נשען על
הניאגרה, פניה מזיעות, בגדיה רטובים ומריחים זיעת גוף חמצמצה,
תבלינים ותבשילי בשר וירקות. מעכלת לרגע את מצבה ואחר שולחת
מבט אל בין רגליה. שובל דם השתרך בין הירכיים וטינף את שולי
האסלה והמכנסיים, עם זאת הרגישה הקלה עצומה, לא חשה בשום כאב
למעט דקירה קלה מלמטה. מזדקפת קלות ומביטה שוב אל בין הרגליים.
יד קטנה בצבצה ונגעה בירך.
תמיד זה כך. סביב, תמיד הכל רועד שעה ששוקעת באדם הבנה וחלקים
חסרים נופלים למקומם , יוצרים תמונה בהירה המזעזעת עולמו.
התרוממה על רגליה, מביטה בתינוק היושב בתוך האסלה אפוף מים
עכורים, ראשו הזעיר מבצבץ החוצה ופיו ונחיריו נאבקים לנשום.
גופה רעד וחולשה אחזה בה, התכופפה על ברכיה כשהידיים מחבקות את
הבטן. הביטה בראשו של הפעוט המכחיל לאיטו כאילו זה עתה בלע
גלעין שזיף. עיניה הקרועות חודרות באבריו המדולדלים המשוחים דם
וטינופת, בולעת בעיניים פעורות את פלומתו הדביקה העוטפת ראשו
ובחבל הירוק כחול המחבר ביטנו אל בין רגליה. מביטה הלומת ברק
בתינוקה הנאבק לחיות, בזכריותו השקועה במים.
ממעבר לדלת נשמע קולו של וויסאם "הלו, את בסדר שם? צריכה
משו?"
הביטה בשפלט רחמה העייף וענתה בשקט וברוגע "כן, אני תכף באה,
עוד כמה דקות"
"טוב, את צריכה משו, אני בו במטבח, בסדר?"
"בסדר וויסאם, תודה"
מביטה בפעם האחרונה בבנה שזה עתה נולד ועוד מעט ימות, סוגרת
עליו את מכסה האסלה ונשענת על דלת השירותים, עוצמת עיניה, מעסה
הרקות בידיים דביקות וחלשות, הלמות ליבה עוד רגע ונרגע
והקרירות משחררת אבריה, עוד קצת והיא נרדמת, השרירים מתרפים
וכאילו נוזלת לה אל תוך חלל חוסר עונים חשוך ונוח, "לא, זה לא
טוב, טלי... תקומי" ממלמלת, ראשה נשמט לפנים, עוצמת עיניה.
