נו טוב, הייתה לי את ההרגשה הזאת שמשהו רע עומד לקרות. בדרך
כלל ימי שני הם לא הימים החזקים שלי. הדבר שהכי ביעס אותי, זה
העובדה שאף אד לא הודיע לנו מראש שהלימודים יגמרו בחמש באותו
יום. "אבוי.." נאנחתי ביני לבין עצמי."עוד שעה עם שוני..."
שוני הייתה המורה שכולם שנאו. אשה שמנה, בעלת משקפיים עבים
ושומה בקוטר שני סנטימטר מעל הגבה השמאלית. בנוסף לזה יש לה אף
חזירי, פרצוף ורוד, שער אפור קצר ובקבוקי עם מעין צמת בקבוק
מוסלסלת מאחורה. וגם בגדים שנראו כאילו היא תפרה אותם בעצמה
מוילונות ישנים שפולנים השליכו לזבל. בכל יום שני, משעה שתיים
לארבע יש לנו שעתיים איתה. אמורה להיות לנו הפסקה בין שלוש
לשלוש ועשרה אבל היא גוזלת לנו אותה. אז הוסיפו לנו עוד שעה
איתה היום. זה היה פשוט עצוב.היא די שנאה אותי למען האמת, בגלל
שציירתי בשיעורים שלה. בעיקר בגלל שציירתי קריקטורות שלה. פעם
היא כמעט שרפה לי את השער . נראה לי שבכוונה. בקיצור, לאחר
ארוחת צהריים קצרה, הברזתי משיעור ספרות ויצאתי לאוויר הצח.
טיילתי לי שעה קלה בין שלוליות הקולה בעודי לוגם תערובת של
קולה ובירה שפיתחתי בעצמי, ופתאום תקף אותי דחף עז להשתין. אני
מתקרב לשירותי בית ספר המטונפים ומי מופיעה מולי? השוני
האימתני (אגב, שם משפחה אין לה, וגם לא בעל. אולי היא אכלה
אותו) היא ראתה ובעיניה החזיריות ניצת אור מרושע. "ככה.." היא
אמרה וטופפה ברגליה הגמדיות לכיווני- "מבריז מספרות.. נו
נו...ידעתי שהרבה לא יצא ממך בתחום הזה.. או בכל תחום אחר."
היא הסתכלה עלי מלמעלה למטה, בחנה את הג'ינס הישנים והדהויים
שלי ואת החולצה הירוקה שקרעתי במאמץ רב והוסיפה-" הג'ינס
האלו..כבר ראיתי אותם פעם.. נדמה לי שהקבצן שגר מתחת לבניין
שלי לובש כאלו...והחולצה הזאת.. עיצוב עצמי? המספריים חטפו
פרקינסון?" אילולא ידעתי שאני ממילא הולך לחטוף הייתי עובר על
זה בשתיקה אבל היות ואני כבר ממילא בצרות, אני אעמיק לעצמי את
הקבר.אימצתי הבעת זלזול ואמרתי כמתאמץ לחשוב" החולצה הזאת..
איפה כבר ראיתי אותה?..אה! נזכרתי! השכנה שלנו, גברת פולניה
נחמדה, הספה שלה נראה בדיוק ככה!" השתתקתי ואז הוספתי כמעט
בלחישה רועמת "גם אותה מידה כמו של הספה.." היא הסתכלה עלי
וניסתה להבין את העלבון. לפתע אורו עינה.יא רקעה ברגלה ושאגה
"זהו זה! אני לא יכולה לסבול את זה יותר!" היא אמרה ורצה
לכיווני. בתור יצור די שמן ועגול היא רצה מהר מאד ,להפתעתי
הרבה.  ברחתי והתחבאתי על הגג. היא צפתה עלי כל הזמן.פתאום היא
שמה לב לעובדה שכבר שתים ויצאה לכיוון הכיתה שלי. באותו רגע
נזכרתי למה אנחנו אמורים ללמוד איתה שלוש שעות. יש לנו מגן
באזרחות היום. ככה הרסתי לעצמי את הבגרות באזרחות."נו טוב,
תמיד אני אוכל ללכת לעבוד בתור מוכר פלאפל".באותו רגע התעשתתי
וירדתי מהגג. נכנסתי לכיתה בדממה ונטלתי את המחברת שלי.הייתי
די לחוץ. אבל נראה לי שהצלחתי.. בערך. הבעיה היחידה היתה ששוני
רדפה אחרי עד לשערי בית ספר,שם היא כבר לא יכלה לעבור מפאת
העובדה שהיא מורה ושיש לה מחברות לאסוף. למען האמת יום שני הזה
לא היה כל כך גרוע יחסית לימי שני האחרים שלי. לפחות היום היא
לא שרפה לי את הקוקו. אבל זה לא מאוחר מדי, אם אני לא אזהר היא
יכולה בקלות להצית את השער שלי תוך כדי נסיעה.