מתאבד,
קושר חבל עבה מסביב לצוואר ובועט את השרפרף שמתחת.
עכשיו מגיע הלחץ, מעיין כח מתנגד מאוד לא סימפטי, אבל לא כאב,
הו, לא, כאב זה משהו אחר לגמרי, כאב זה לחיות, כאב זה לחיות
ולראות ולשמוע ולהרגיש (אבל לא להריח) את כל העולם המחורבן
מסביבך פועם, אוהב ובעיקר מזדיין. כאב זה להבין לעומק מעשי,
מהותי ופיסיקאלי את המאבק הניוטוני בין החבל לצוואר שלך, אבל
לא להבין איך לגרום למישהי לאהוב אותך או איך בכלל לגרום לה
לזרוק לכיוון שלך חצי אצבע לאחוז בה.
בינתיים אני אוחז בחבל, מרגיש את הגרויטציה מנצחת את כל
היכולות שלי לעוף, את כל מה שדמיון, יצירתיות ולב טוב כבר לא
מספיקים כדי להשאיר בחיים. לאט לאט, הכל מתחיל להתנקז החוצה
לאויר.
עלי תמיד אמרו "הוא לא יעשה את זה", ואני ניסיתי להסביר, בחיי
שניסיתי, שגם אני זכאי לקום יום אחד וללכת, לעזוב את כל הכלום
הזה, שנדמה שכולם אוהבים חוץ ממני. הכלום שכולם כל כך רוצים,
אבל לא היו לוקחים, גם אם היה מוגש להם על מגש פלטינה.
האויר נעשה אדום וסמיך. אני מרגיש טיפש למראה ידיי הנאבקות
בחבל, גופי המתעוות, רגלי המתפתלות כמו אלו של מקק מעוך,
מחפשות בקדחתניות קרקע יציבה.
אולי היא עוד מעט תכנס... תצרח, תשאל למה. הייתי מסביר לה,
הייתי שופך עליה מליוני דפים של פואטיקה חסרת כיוון, שעות של
התפלספות ללא מטרה. אבל היא לא תבין גם ככה, המילים שלי חסרות
משמעות לכל אחד, כל עוד אין להן אחיזה מציאותית, כל עוד הן רק
מילים. היא תגיד שזה יפה ושבאמת יש לי כשרון. אחרי הכל,
אינטלקטואליות זה נורא "קול" (ונפוץ להחריד), אבל לא קשה לקרוא
מהפנים שלה שהרבה יותר מעניינים אותה 20 הסנטימטרים של רגישות
ואהבה, שיתקעו בה מיד לאחר שתוכל כבר לעזוב את הפסיכי הזה
שמזבל לה את השכל על 'רגשות'. את מולקולות החמצן האחרונות שלי
אני אוציא כדי להסביר לה שזה הכל בגללה.
הכל שקט ומשעמם, אני מרגיש צורך לציין בפני עצמי שאני יחסית
מאוכזב, משום מה תמיד ראיתי את המוות כמשהו הרבה יותר דרמטי
מהפרפורים המסכנים האלה של החזה שלי, שמזכירים קצת איזה ריקוד
סלוני עלוב.
נו, מילא.
הערפל בקרוב ישטוף אותי, וכאן אני אראה את הנוף האחרון שלי דרך
החלון - בניין וכמה עצים. לא משהו גרנדיאוזי, אבל כנראה מה
שמגיע לי; נוף שאולי מנציח הכי טוב את מותו של מישהו שמעולם לא
הזיז שום דבר לאף אחד, גם לא לה.
היא לא תבוא.
לעזאזל, עכשיו לך תמצא את השרפרף הזה... |