היי, ילד! בוא הנה. כן, אתה. בוא הנה. יש לי כמה דברים להגיד
לך. תקשיב טוב ילד.
נתחיל מזה שאתה רואה יותר מדי טלוויזיה. וסרטים. וקורא ספרים.
ושומע מוזיקה. בקיצר, אתה בורח מהמציאות. וזה לא טוב, ילד.
המציאות זה כל מה שיש לך. תתמודד איתה. תפתח את העיניים. תתחיל
לשים לב למען השם. אל תהיה כזה פעור.
ותתחיל לחשוב. לחשוב, ילד. זה חשוב לחשוב. מה אתה אומר? שאתה
כבר חושב? לא. זה לא נקרא לחשוב, ילד. אני מדבר על לחשוב במובן
של להסיק מסקנות, להחליט החלטות, כאלה דברים. אתה מבין, ילד?
מחשבה מועילה. החשיבה שלך לא מועילה. אתה לא חושב מספיק לפני
שאתה פועל, חושב יותר מדי אחריי שאתה פועל. ובכלל בעיניי, זאת
לא חשיבה. אתה מפנטז, ילד. מפנטז וחולם ונזכר ומדמיין ובנתיים
החיים האמיתיים חולפים על פניך. זה מה שאתה רוצה? אתה רוצה
להתעורר בוקר אחד ולגלות שאתה בן 37 ופספסת כל הזדמנות שאי פעם
נקרתה בדרכך? אני לא חושב ככה, ילד.
ותראה מה החלומות האלה עושים לך. אתה חולם כל כך הרבה על מה
שאתה רוצה שיקרה, עד שאתה משכנע את עצמך שזה באמת הולך לקרות.
אתה תולה תקוות בסיכויים קלושים ומייחס חשיבות לפרטים
טריוויאלים. ואז, כשזה לא קורה, אתה שוב מתאכזב. אתה לא לומד.
תלמד, ילד. תלמד. תקווה היא רק בסיס לאכזבה. תזכור את זה, ילד.
זה לא קשה לזכור, זה אפילו מתחרז.
אתה נאיבי, ילד. חושב שדברים טובים קורים לאנשים טובים. וגם אם
זה היה נכון, מה זה משנה לך?
אתה לא איש טוב. אתה סתם ילד. ובכל מקרה, הדבר הטוב הזה, הדבר
היחיד שאתה באמת רוצה, לא יקרה. לא לך. כי ככה ילד. כי העולם
לא עובד ככה. מתי תלמד שהחיים זה לא סרט? וגם לא איזה סדרת
נעורים מסריחה. אז תוציא את זה מהראש. תפסיק לחשוב על זה.
תפסיק לחשוב עליה. מזותמרת אתה לא יכול?
אתה נהנה מהמצב הזה? נהנה לענות את עצמך? אתה פשוט אידיוט,
ילד. תראה אותך. מבלה בחוץ עם חברים, הכל רגיל, הכל נחמד, ואז
פתאום משהו מזכיר לך אותה. ואז עולה לך על הפנים המבט הזה, של
מישהו שהרגע מבין שהוא השאיר את הגז בבית פתוח לפני שבועיים,
וזהו. הלך הערב. מאותו רגע אתה רק שוקע שוב במרה שחורה. אתה
פאתטי, ילד. תפסיק עם זה.
אתה מבולבל? נו,  זה ברור. אמרתי לך, זה בגלל שאתה רואה יותר
מדיי טלויזיה. אתה חושב שערוץ 3 זה החיים, וזה מוזר לך שאין
צחוק מוקלט שמעריך את הבדיחות שלך. שאין מעבר חד שקוטע את
הקטעים הלא נעימים. תתבגר, ילד. הכי קשה לך להבין למה איתה זה
לא עבד כמו בסדרות האלה. תמיד יש מצב כזה בסדרות, שהבחור אוהב
את הבחורה. לוקח לו זמן בעצמו להבין שהוא אוהב אותה, אבל בסוף
הוא משלים עם זה. והיא, היא לא יודעת. והחבר הכי טוב שלו שכן
יודע, תמיד אומר לו, אתה חייב לספר לה! היא חייבת לדעת איך אתה
מרגיש! והוא, מפחד, נרתע. אולי כי יש לה חבר, אולי כי לו יש
חברה, אולי הוא פשוט מפחד להרוס את מה שיש בניהם עכשיו. אבל
בסוף הוא מבין שזאת הדרך היחידה, ומספר לה. הרי חייבים התפתחות
בעלילה, לא ילד? ואז יש הרבה אפשרויות. לפעמים היא מבינה שהיא
גם אוהבת אותו, ואז הם ביחד והכל נפלא. אתה אוהב שזה קורה,
נכון ילד? מכור לסופים טובים. לפעמים היא נבהלת, ואומרת לו שזה
לא יקרה אף פעם, והיחסים בניהם נגמרים שם. זה קצת פחות טוב,
אבל לפחות קרה משהו. לפחות זה נגמר. זה חייב להיגמר, הרי העונה
כבר מסתיימת ילד.
ואתה רואה, וחושב, 'היי, אני חייב לנסות את זה'. אופייני
לטמטום שלך, ילד. לחשוב שאם זה עובד לרוס ורייצ'ל זה יעבוד לך.
אני אגיד את זה שוב, ילד: החיים זה לא כמו בטלוויזיה. אף פעם
לא שיערת לעצמך שתגיד לה שאתה אוהב אותה, והיא פשוט תחייך,
תגיד תודה, אולי גם תחבק אותך או תציין שגם אתה לא רע בעצמך,
ותחזור לעשות את מה שעשתה קודם, תחזור לחיים שלה שאתה לא ממש
חלק מהם. ואתה עומד שם, ילד, מבולבל, עם חיוך מזוייף, חושב
לעצמך 'כוס אמק! זה לא קרה ככה בדוסון קריק!'.
והמצב נמשך, העונה נגמרת ועוד אחת מתחילה במקומה, ושום דבר לא
משתנה. אתה ממשיך לשקוע ברחמים עצמיים, לחשוב מה לא בסדר,
ולקוות שהכל יסתדר. אתה ממשיך להגיד לה שאתה אוהב אותה. עקשן
כהרגלך, ילד. מצפה שמשהו ישתנה. מפחד שזה יהפוך להיות סתמי.
אולי בשבילה אלה סתם מילים? אתה יודע שבשבילך זה אף פעם לא
סתמי. אתה מתכוון לזה. ואתה אוהב אותה יותר בכל פעם שאתם
נפגשים, לשעתיים - שלוש של חסד, ואז סופר את הדקות שהופכות
לשעות שהופכות לימים, ימים של געגוע וחלומות שעוברים עד שתראה
אותה שוב. זה לא פייר, אה ילד? בטלוויזיה יש יותר איזון.
שאני אחזור על זה, ילד? עוד לא למדת שהחיים זה לא כמו
בטלוויזיה?
מישהו צריך לתת לך סטירה הגונה, ילד. לנער אותך קצת. אולי
תתעורר. הגיע הזמן שתעשה משהו, ילד.
לא אכפת לי מה. תדבר איתה. תהרוג אותה. תהרוג את עצמך. לך
לפסיכולוג. לך לזונה. קח סמים. קח פרוזאק. תכתוב שירה. באמת לא
מזיז לי. העיקר שתעשה משהו, ושתפסיק לזיין לי תשכל עם הבעיות
שלך.
כי אותי, ילד, זה כבר לא מעניין. ממש לא.








מקווה שאתה קורא את זה, ילד