"את לא מקשיבה, אווה", הוא אמר. "את פשוט לא מקשיבה". הוא קם
מכורסת העור שעליה בילה את ארבעים וחמש הדקות האחרונות והחל
לצעוד בחדר. צעדים קטנים ומדודים אך ללא מטרה. הוא חש כי ראשו
כבד עליו. ידיו נמשכו למצולות הרצפה. הוא פועל עליו, חשב. גם
כוח המשיכה פועל עליו עכשיו. "את יודעת, אווה", הוא פתח ואמר,
"לפעמים אני יכול לחשוב שאני היחיד ששומע כמו שצריך". הוא הביט
קדימה כשאמר את זה, שומע באוזני רוחו את כל מה שצריך, "לפעמים,
אווה, אני נשבע לך בחיי אימי, לפעמים נדמה לי שהעולם הזה מפוצץ
בחירשים", הוא שמע את קולו בהד גדול, הוא הרשה לעצמו להרגיש
חשוב.
...
גיל שתיים עשרה זה גיל של בית. אפילו היועצת שלו אמרה את זה
פעם. בטח שלא בפנים שלו, אמרה דרך הגב, אבל אמרה. גיל שתיים
עשרה זה לא גיל של פנימייה, מה פתאום. אבל יש ילדים שבתים לא
מתאימים להם. יש בתים שלא מתאימים להם ילדים. כמה שלא תהפכו את
המשפט הזה הוא יישאר. מכל כיוון זה ילד ובית והרבה כלום באמצע.
ריק או אין. הרבה שלא רואים אבל אי אפשר לחצות. בסופו של דבר
זה היה המוטו שלו. כמה שלא יהפכו אותך אתה נשאר לבד. אבל לא
בצורה עצובה, מתרפסת. לא בצורה כזאת בכלל. זאת המציאות, הוא
חשב לעצמו. מגיל שתיים עשרה היועצת שלו אמרה לו. זאת המציאות.
ועם מציאות צריך לחיות. עם מציאות צריך לשבת לאכול ארוחת ערב,
לא עם בתים, לא. גם לא אוכלים מציאות רק יושבים איתה לאכול. זה
חלק חשוב במוטו. יותר חשוב שיהיה שבע בבטן וריק בפנים. יותר
חשוב לנשום מלדבר.
לדבר אפשר אחר כך. משהו כזה. מוטו כזה של ילדי פנימיות, הוא
חשב לעצמו. לא שהוא הכיר ממש ילדי פנימיות אחרים, הוא רצה
להאמין שגם הם כאלה. שעם כל הפוזות ומשחקי הכבוד, בפנים הם
מחפשים מציאות לשבת איתה. אחת כזאת שנעים להסתכל לה בעיניים.
בגיל הזה הוא עוד חשב שהרוב דומים לו.
בגיל הזה הוא עוד חשב שקיים סיכוי סביר שהוא לא לבד.
...
"תקשיב, אתה צריך לקבל עזרה", היא אמרה לו, "פסיכולוג זה הכי
מקובל בעולם, הכי נורמלי, למי אין איזו שריטה היום, אה? לא
ככה? שיקום ויגיד מי שאין לו איזה שד קטן מתחת לכרית, נראה
אותו קם", היא צחקה לעצמה, מנסה לקצץ ממשקל המילים, מכובד
האווירה. "בסך הכל מפגש קטן, ארבעים וחמש דקות. טוב, מותק?
קבעתי לך פגישה למחר, רק בבקשה אל תאחר, ממי, טוב?" היא נשקה
לו על האף וליקקה לו את האוזן. היא ידעה שהוא אוהב את זה, והוא
אהב. "תספר לי איך הלך", היא צעקה לו מחדר המדרגות, "אני מתה
לדעת."

בבוקר כשהתעורר חשב שחלם את כל זה. פתק בכתב יד נשי שהודבק
למקרר הזכיר לו. "שתיים וחצי, ד"ר גלבוע אווה, אל תשכח!". הוא
לא שכח. צחצח שיניים החליף חולצה, התלבט אם לצחצח נעליים וחזר
בדעתו, לצחצח נעליים, חשב, כאילו שאני הולך לפגישה. הוא תהה אם
עדיף היה שאפילו לא היה טורח לצחצח שיניים, הוא מתאמץ מדי
להראות בריא, חשב. אני לא בריא, אמר לעצמו. אני לא בריא, אמר.
הוא בחן את דמותו בחדר האמבטיה, בחן את דמותו במראה. לא חשבתי
שאפשר לעשות ככה עם העיניים, הוא חשב והשתדל לראות לעצמו את
המוח. מעניין מה תגיד ד"ר אווה כשהוא יגיד לה שזאת הבעיה.
דברים עמוקים חלפו לו שם, דברים עם משמעות. הוא רצה לראות את
זה. רצה לעצור את זה אפילו שזה במנוסה. פחד אבל, בשביל זה הוא
לא צריך טיפול. הוא יודע להודות כשהוא פוחד והוא פחד. המחשבות
שלו התרוצצו לו בקבוצות, נדבקות אחת לתחת של השניה כמו חיות בר
צמחוניות. משתמשות אחת בשניה כמו בשריון, זה יתרון אבולוציוני
מובהק, חשב. ראה על זה פעם תוכנית טלוויזיה שלמה. מחקות את
החיות המחשבות שלו. זה מראה שיש להן יכולת למידה עצמאית לגמרי.
הוא חשב אם גם למחשבות שלו יש מוח ועיניים שמנסות להסתכל עליו.
הוא כמעט והגיע למסקנה בנושא הזה אבל אז היא ברחה. כמעט ותפס
לה בזנב אבל העדר הציל אותה. לך תזהה אותה עכשיו, חשב. בעיה לא
קטנה. לפחות את כוח המשיכה הוא לא מרגיש. גם על זה ראה תוכנית
שלמה ואף פעם לא הרגיש שהוא נמשך למשהו. דווקא תמיד היה נדמה
לו שהכל שואף להשתחרר מהרצפה. אם היה מקשיב טוב היה יכול לשמוע
את גרגירי החול מנסים לבקע את דרכם מחריצי המרצפות. היה יכול
להישבע ששמע אותם. הוא ניגש לארונית הקטנה שלצד הדלת, דלה
מתוכה את מפתחות המכונית, וכבר היה ברוורס וכבר היה מחוץ לשביל
הגישה, משתלב בכביש המהיר לצלילי התחנה הכי נשמעת, שותה את
הצלילים הכי רגילים, בולע פרסומות לגמרי רגילות מפלסטיק
ממוחזר, כאילו שהוא איש רגיל לגמרי חשב, כאילו שאפשר.
...
"אני אגיד לך משהו, אווה, משהו שלא אמרתי לאף אחת עד היום. אני
לא רוצה שתיקחי את זה לא נכון, אווה, אני לא רוצה שתיקחי את זה
כמו שאני אגיד את זה או כמו שזה נשמע. תקשיבי, אווה. את שומעת
אותו?" הוא החזיק לה את הראש חזק וקירב את האוזן שלה לרצפה.
היא השמיעה שריקות צפופות מבעד לחורים שעשה לה. חריצי אוויר
בנייר האיטום שהדביק על פיה. "את שומעת את זה, אווה? את שומעת
את הזמזום?"
גופו היה דרוך כולו עכשיו, נמשך לשם כמו חרק לפלורסנט. אם רק
תגיד, חשב. אם רק יידע שהיא שומעת. אם רק היה יכול להפסיק את
הרעש. היה נותן הרבה. אבל מחשבות צריכות לנשום, חשב. מחשבות
צריכות מקום. בקבוצות הוא לא יכול עליהן. אחת אחת, אולי. הוא
שיחרר את הדבק משפתיה. רצה לדעת אם שמעה. היא אמרה לו שהיא
שמעה, משהו כזה היא אמרה לו. שומעת את הזמזום, היא אמרה. אחר
כך היא אמרה לו אני יכולה לעזור לך, אחר כך היא אמרה לו תכבה
את האור והוא כיבה. היא אמרה לו עכשיו תכבה את הפלאפון. בכל
יום אחר לא היה מעלה על דעתו להיענות לבקשה מוגזמת שכזו. אבל
היום, בהתחשב במצבו, בהתחשב במצבה, כיבה. עכשיו תקשיב לי
ותקשיב לי טוב, היא אמרה לו. בזמזומים אני מומחית. תעצום
עיניים חזק, היא אמרה לו. הכי חזק שרק אפשר. תחשוב על הירח.
אתה רואה את הירח? היא אמרה לו, עכשיו תתרחק ממנו קצת, תעשה
זום אאוט עדין. אתה רואה מסביבו כוכב נוסף? אתה יכול לראות
שהוא לא לבד שם, נכון? נכון, הוא אמר. הוא לא לבד, הוא אמר.
אני רואה. עכשיו תתקרב לשחור שמפריד בניהם. תתקרב אליו לאט. אל
תעצור את עצמך. תתקרב. אין לך ממה לפחד. הוא הרגיש שהוא מתקרב
אליו, הוא הרגיש שהוא מרחף, היה יכול להרגיש איך הוא עוטף אותו
השחור הזה, יכל להרגיש שהוא צמיגי וזוחל, הקשיב ושמע אותו, שמע
את הזמזום הולך ומתגבר, מיליוני חיות שחורות טובעות בזפת הזה,
משמיעות צרחות ופרפורי זוועה, הוא שמע נשימה. אחת. ליד האוזן.
את האוויר נחתך. הוא הרגיש בכוח המשיכה מכה בו בגולגולת. מדביק
אותה לרצפה בכוח אדיר. הוא הרגיש בכאב עושה את דרכו למרכז
העצבים. הוא הקשיב לרגע. משהו נזל לו מהאוזן, חמים ומתקדם.
משהו השתחרר לו שם. הכל שתק. היא הניחה את האלה בפינת החדר.
זהו. נגמר. זה עובד. הוא נרגע.
לגיטימי לגמרי, פסיכולוג היום, כבר לא מה שהיה פעם, חשב. "זה
יפתור לך את הזמזום", אמרה כשהיא מסדרת מחדש את השיער שנפרע,
"זה ותיק במשטרה", הוסיפה ושחררה את עצמה מאחרון החבלים.

היום אנשים הרבה יותר פתוחים, כנראה, חשב. מעניין למה, חשב.
אפשר לחשוב שזה זול, חשב. מילא היה זול, חשב.

והרעש חזר.