התקשרת אליי עכשיו, אחרי שלא דיברנו כבר חודש, פעם היינו חברים
הכי טובים, היום את עסוקה מדיי בשבילי.
פעם חשבתי שאולי עדיף היה שאני אתרחק ממך באמת כדי שכשאני אמות
לא תרגישי בכאב, אני אהיה סתם עוד אדם שמת.
אני תוהה אם תביני למה עשיתי את זה, תוהה אם תכעסי על עצמך,
תוהה אם תבואי ללוייה שלי.

כשדיברנו אמרתי לך שאני רוצה שיער ארוך, אמרת לי, "אחרי
שתשתחרר יהיה לך שיער ארוך".
לא יכולתי לומר לך את האמת, רק אמרתי לך, "לא, אף פעם כבר לא
יהיה לי שיער ארוך..."

ואת אהובתי, כן את שלא מרגישה אליי דבר וחצי דבר, זו שאמרה לי
שהיא אוהבת אותי ושאני הכי חשוב לה, זו ששכחה אותי אחרי שבוע,
זו שמדברת איתי רק בגלל שהיא מרגישה שהיא חייבת לי משהו ולא
בגלל שהיא רוצה, את ראית כבר תמונות שלי עם שיער ארוך, חשבתי
שאת יודעת מי יכולתי להיות, מי רציתי, לא השארת לי דבר.
גם לך אמרתי, אני רוצה שיער ארוך ואת אמרת לי, "כן איזה יפה
היית", ועכשיו השארת אותי לבד.
אני תוהה אם את היית יודעת שחלק מזה הוא בגללך ובגלל הכאב שאת
גורמת, בגלל שלא אכפת לך ממני, אני תוהה אם תכעסי על עצמך או
שתמשיכי להיות אדישה, תוהה אם גם את תבואי ללוייה שלי.

ואת, אהבתי הראשונה, זו שפגעה בי יותר מכל, זו שנתנה לי את
המתנה הגדולה, הרצון לחיות, וכמו שנתנה אותה לקחה אותה בחזרה
והשאירה אותי אדיש לכל, לקחת לי את הרצון והיכולת להתרגש,
להלחץ, נתת לי מתנה אחרת, נתת לי משאלת מוות, נתת לי חוסר
פחד.

ועכשיו כבר לא נותר לי דבר והסוף קרב, אני עדיין תוהה אם תדעי
למה עשיתי מה שעשיתי.
אני עדיין תוהה אם באמת אהבת אותי, אני עדיין תוהה למה עזבת
אותי, אני עדיין תוהה אם את כועסת על עצמך, אני עדיין תוהה אם
תבואי ללוייה שלי.
את שהכרת אותי יותר טוב מכולם, את שאמרת שאת אוהבת אותי ושתמיד
אזכור כמה שאת אוהבת אותי, את ששכחת אותי אחרי חודשיים והשארת
אותי ביסוריי למשך שנתיים.
כשהייתי איתך, היה לי שיער ארוך, הייתי אחר, עכשיו כל מה שנשאר
לי לומר, "כבר אף פעם לא יהיה לי שיער ארוך".