הלכתי לי בשכונה, בלי מטרה מסוימת. סתם, הלכתי.
חשבתי עליו, ההוא המושלם, זה שליבי מחסיר פעימה כשזה נכנס
לחדר.
עצרתי ליד ספסל. ישבתי ונשכבתי אחורה. לקחתי נשימה רגועה,
ושאלות עמוקות וחסרות טעם רצו לי בראש. "איפה מתחיל הסוף?",
"מה קדם למה?" "מי אני בכלל?"... קטעתי את מחשבותי בידיעה שהן
לא יובילו אותי רחוק יותר מהספסל שעליו אני יושבת.
שוב דמותו צצה לי בראש. מה הוא רוצה ממני? חלק מליבי הוא כבר
לקח, אלפי פעימות כבר חסרו בגללו, ונשימות אין סוף התבזבזו
בפנטזיות עליו. לא אשקר, ואודה שמהפנטזיות אני דווקא נהנת.
אבל מי הוא חושב שהוא? באיזה רשות הוא נכנס לי ככה לחיים? ואיך
לעזאזל העזתי ליפול ברשתו של מסיג הגבול הזה??
אהבה אמיתית עוד לא ידעתי, אני בספק אם אי פעם אדע. כרגע אני
חייה לי מיום ליום מחפשת "פוטנציאלים" באנשים. גברים. לכו
תבינו.
מנותקים ממה שקורה סביבם.

פתאום, צצה לי מחשבה.

אולי הבעיה היא שלי? . אולי אני המנותקת? . אולי אני מסיגת
הגבול??
למה הכל מעורפל כשזה נוגע לאהבה? מי פה קובע את החוקים? מי אמר
שהרומנטיקה חלפה לה מהעולם? האם אדם באמת אהב את חווה?

קטעתי את עצמי בידיעה שגם סדרת השאלות הזאת לא תוביל אותי לשום
מקום...
הרגשתי את דקירותיה העמומות של המיגרנה המוכרת לי כל כך. הנה
היא מגיעה. משום מקום. החלטתי לסיים את הטיול הקטן שלי. קמתי
מהספסל במהירות. מהירות רבה מידי. סחרחורת תקפה אותי וראיתי
צללים שחורים מול עיניי. לרגע מוחי התרוקן. צפתי לבד באפלה.
נאלצתי לחזור לשבת. תפסתי את ראשי בידיי ונשענתי על בירכי
בתנוחה עוברית. הרגשתי חסרת אונים ומבולבלת. תסכול מוזר וריקני
תקף אותי.
דבר אחד שאני שמחה שיש לי, זה שליטה עצמית. לקחתי את עצמי
בידיים והתעלמתי מהרגשות שעמדו להציף אותי. קמתי ולקחתי שאכטה
רצינית ובריאה מהאוויר שסביבי, והתחלתי ללכת.
כבר התחיל להחשיך ושעונים זה לא הצד החזק שלי כי יש לי נטייה
לאחר למרות קיומם. לא ידעתי בדיוק מה השעה אבל הרגשתי שיש לי
את כל הזמן שבעולם. נתקלתי בברזיה. למרות שלא הייתי צמאה שתיתי
והרטבתי את שפתי. בזמן הרכינה מעל זרנוק המים הקטן, שוב הוא
נכנס לראשי.
אבל הפעם בצורה אחרת. הפעם הוא היה רגיל, ממש כמוני, הסתכל עלי
בגובה העיניים. יכולתי לראות את כל החסרונות שלו. מה השתנה?
האם הוא אותו האחד שעליו אני חולמת בהקיץ? האם זה הוא "שמרעיד
את עולמי"?  לא יכול להיות! הרי הוא אמור להיות מושלם! בדיוק
בשבילי! האחד והיחיד!
זה לא הגיוני! הוא כל כך בנאלי,כל כך משעמם, כל כך שטחי, כל
כך... אדיש!
הוא מתאים את עצמו לנורמות החברתיות שכל יום מזעזעות אותי
מחדש. הוא אחד מהם. אלה שהבטחתי לעצמי שלעולם לא אשתייך אליהם.
אלה שחיים בעולם של חלומות. אלה שחיים בסרט משלהם ולא שמים על
מה שקורה סביבם.  אלה שלא שמים לב לאנשים הקטנים עם הבעיות
האמיתיות.
הרגשתי צביטה. עמוק בלב. והכאב באזור הרקות הלך וגבר.
לא יכולתי להתמודד עם כזאת מציאות. למה אלוהים כזה ציני? החיים
זו אירוניה אחת גדולה שכל אחד חי אותה בדרך אחרת. בכל רגע ורגע
נתון מישהו מתאכזב מחדש. מישהו יוצא מהבועה שלו. הפעם זו הייתי
אני.

סירבתי להכיר בהשקפה החדשה שאליה נכספתי. לא אפשרתי לעצמי
להתעורר. לא רציתי להמשיך לחשוב.

התרוממתי מעל הברזיה. ניגבתי את שפתי וניערתי את ראשי בהבעה
רצינית במיוחד. עצמתי עיניי וניסיתי לשכוח. למחוק את הרגע
ההוא. הרגע שניפץ לי את האשליה שבה, ככל הנראה, נהנתי לשקוע.
אני לא יודעת אם להגיד "בזכות" או "באשמת" השליטה העצמית שלי
איכשהו הצלחתי להדחיק את המחשבות שלי. לחבל באישיות שלי.
להוריד בתקיפות חלק מעצמי שלא היה לי נוח איתו. באותו רגע לא
ראיתי צד שלילי לסלקטיביות הזאת. הייתי נחושה לחזור לבועה בכל
מחיר. בהליכה חזרה לדירה שלי הצלחתי בדרך לא מובנת ושלא מבוססת
על שום עיקרון שמוכר לי מעולם הפסיכולוגיה, למחוק עולם שלם של
מחשבות מראשי ולשלוח אותם היישר אל התת מודע. המקום השנוא עלי
כל כך. הוא מייצג את כל הפחדים שלי בפחד אחד עצום-
הפחד מהלא נודע.
לפתע שוב תקף אותי הערפול והסחרחורת. כל הרגשות המבולבלים
והתסכול נשאבו כלא היו לתוך צד מקולל בראשי. הרגשתי סוג מסוים
של הקלה. פתאום, העולם נהיה טוב יותר. שקט יותר. נאיבי יותר.
דמותו עלתה שוב במוחי. מושלמת. עם חיוך כובש ועיניים מזמינות.
השמעתי אנחה של רוגע. נתתי לעצמי להיסחף לעולם הפנטזיות שלי.
למקום שבו הכל טוב ויפה אצלי בראש.

אני אחת מהם עכשיו.