היכולת המפליאה שלי לשכוח את המילים,
כאשר רצוני היחידי לצרוח
בולעת אותי שתיקת המתים,
וחיי אינם עוד לאדם,
אני בתוכי אינני מזמן
הזמן שנלקח
לקח אותי איתו.
תקשיבי לשתיקתי,
הלא היא מחרישת אוזניים?

הדממה לבושת שחורים
מתכסה פני עצבות לדקה.
קוברת אותי.
במותי מסתירה אותי מפני האלוהים
שלא היה בחיי.
והאדמה השכובה מעליי
ומלטפת בקור,
לא קוברת את חושיי שנותרו
ויכולה אני עוד לשמוע את המילים השכוחות
צעקת אבי שנותרה
והיכולת המפליאה שלי
להיות היחידה לשמוע אותה.