יום ראשון.
המטבח נעלם.
אין שם כלום. לא, רגע, זה לא מדויק.
יש שם חור והוא ענקי, השוליים שלו תוחמים את החניון, המדשאה,
הממטרות. הכיור , בודד ומיותם ניצב למול קו הרקיע הארגמני על
הצנרת הראשית כמו סוכריה ענקית על מקל, רגלו היחידה נעלמת מעין
הרחק למטה.
אני מנסה לחשוב על דברים שאפשר לעשות עם כיור.
חוזר לישון.
יום שני.
אני צריך לקום ואני יודע את זה.
יום שלישי.
מציץ דרך הדלת של מה שפעם היה המטבח שלי. הוא עדיין איננו. מזל
שלי שאני לא רעב.
אני מבחין בנמלים שממהרות לצאת מהאין-מטבח שלי לאורך המשקוף.
אחת מהן עוצרת - משבשת את מהלכו הסדיר של הטור- ומביטה בי. לא,
היא לא.
יום רביעי.
חלמתי שוב את אותו החלום. אני שוב מנסה לאכול לעצמי את שתי
הידיים ונחנק על האצבעות. ואני מתעורר. אני ער?
אני עדיין לא רעב. הסדין מריח כמו תינוק; חמאה נוזלית וצמר גפן
מתוק. אני מכריח את עצמי לקום, מסוחרר מעט. משהו מרעיש נורא
כבר כמה דקות. אני מניח שזה הטלפון ועונה:
הלו?
- אתה יודע שהמטבח שלך איננו?
כן. אני חושב שכן.
- ואתה לא רעב?
לא. אני חושב שלא.
שתיקה.
עם מי אני מדבר, בבקשה? הלו?
יום חמישי.
אני מתגלח לאט לאט, מביט בעצמי מביט בי מביט בעצמי מביט בי.
אני לא נראה כל-כך טוב, אני מהרהר וחותך את עצמי.
יש עולם שלם בחוץ שמחכה רק לך, אני שומע את עצמי אומר.
אתה רק צריך לאכול שוב, אני שומע את עצמי אומר.
אבל המטבח איננו.
הוא פשוט נעלם.
אתה בטוח?
אני לא לבד.
יום שישי.
אני צריך לקום ואני יודע את זה.
אתמול בכיתי בלי סיבה. וזה הרגיש די טיפשי, קירות החדר
המבוהלים מאבדים מעט מקור רוחם בהביטם בי, פניי מכורכמות לכדי
עיסה רטובה.
אני לא רעב יותר. אני לא עייף יותר.
אני לא כלום.
יש לי לא כלום.
אני זקוק ללא כלום.
מטבח שלם, תנור, מקרר, ארונות, שולחן, 2 כיסאות, נר אחד, קירות
והכל.
נעלם.
קר לי.
יום שבת.
השמש זרחה ואז שקעה.
הטלפון מצלצל מאתמול.
אכלתי את יד שמאל ואני עדיין לא רעב,
ולא נחנקתי בכלל.
יד ימין מלטפת אותי בעדינות כשאני נרדם בתוך הכיור על רגלו
היחידה למול קו הרקיע הארגמני.
יום ראשון. |
