תנסי קצת להבין מה עובר עליי, את התל אביבית המוכשרת והיפה,
עם הכסף והבגדים, והאמא התומכת, את לא מקשיבה.
את אוהבת את עצמך כל כך, מתגאה בעצמך בלי סוף.
אני שונאת שאת עושה את זה, נותנת לעצמך הערכה, שכבר אפשר לדעת
את התוכן בעל פה.
"אין לי ביטחון עצמי... אבל אומרים לי שאני נורא יפה..."
"אני עצובה, אבל המון בנים מנסים להתחיל איתי ואני ממש לא
יודעת למה..."
שנגיד לך איזו מילה טובה, שתדעי שאת צודקת.
אבל את לא, את בכלל לא.
אני לא אוהבת אותך בכלל, אני שונאת אותך, את מגעילה.
את מתנשאת, את חושבת שאת מעלינו, מבינה יותר, אבל את לא.
יש לך יותר בגדים, זה נכון, ויש לך הרבה יותר חברים ואת יותר
יפה וחכמה ויודעת הרבה יותר דברים.
אבל את לא נחמדה ואת לא חמה ולא אוהבת, ובכלל לא מקיימת הבטחות
כמו שאת אומרת שאת כן, אבל את לא. "תמיד אני כאן, בשבילך",
את אומרת... ואני חושבת לי: "כן, תמיד יש לי את הפלאפון שלך,
שאם הוא לא תפוס את תוכלי "להקשיב" לי לכמה דקות".
ואת לא תמימה כמו שאת חושבת, את בכלל לא.
וכן, את מציירת יפה ובעומק, ומעבירה בזה המון תחושות ורגשות
ומפזרת את הדיכאון העובר בך על הדף.
אבל גם אני עצובה לא פחות ממך, אני לא מבטאת את זה כמוך, כי
אני לא צריכה שאנשים יגידו לי מילה טובה רק כי אני רומזת להם,
ואת כן, את חלשה, את לא חזקה, את בכלל לא.
ואמא שלך התעלפה כשהיא ראתה את תעודת הסיום שלך כי היא הייתה
תעודה של מצטיינים, אז כן,
את תלמידה מצוינת, וחברה גרועה.
לא נראה לי שיש משהו שיסמל יותר טוב ממך את ההגדרה שנקראת:
"כלבה".
כל- כך בפוזה, כל הזמן להיות מעל כולם, להיות בשליטה, לדעת
יותר להבין יותר ללמוד יותר.
וברגע שאת לא יודעת, העולם נחרב!
"אוי לא!!, מה יהיה??? היא יודעת ואני לא?!"
אני לא יכולה לבטא את כל השנאה שלי אלייך במילים... אפילו אם
אנסה, כמות הקללות לא תגמר עד סוף העולם.
כי אני כל- כך שונאת אותך.
ולא, לא, אני לא מקנאת בך.
אני שונאת אותך, כי את כלבה, ואת חרא של בנאדם.
אני שונאת אותך על מי שאת.
עכשיו אני קולטת את זה.
אני לא יכולה להסתכל עלייך מרוב שנאה, כל- כך שונאת שבא לי
להתפוצץ!!!!!
עכשיו באמת הכל ברור.
אני שונאת אותך. ואני רוצה שתדעי את זה.
תפסיקי עם שיחות הנפש.