יום שלישי.
חיכיתי לו.
זה היה היום שבו הייתי צריכה לפגוש שוב את דודה אניה.
אחרי 9 שנים שלא נפגשנו... זה בטח יהיה מרגש כל כך.
ישבתי בתחנת הרכבת...
חיכיתי לשעה 18:00 במדויק, שכבר תגיע.
חיכיתי בתחנת הרכבת כבר מ15:00 אחר הצהרים... שמא תמהר הרכבת
של דודה אניה, ותגיע מוקדם יותר.
כל כך התרגשתי, כשיצאה מהרכבת מישהי שדמתה לה...
זאת הייתה רכבת של שעה 16:00 אבל לא היה לי אכפת, אני רצתי אל
דודה אניה בזרועות פתוחות.
אך ההיא' רק המשיכה ללכת... והתעלמה.
הבחנתי בתיקה הקטן... כנראה שזאת לא הייתה דודה אניה.
המשכתי לחכות בתחנה... ופתאום עבר איזה איש, לבוש בבגדים
מוזרים... שאל אותי מה אני עושה פה.
עניתי לו כי אני מחכה לדודתי, והוא אמר שבסדר, והלך לו...
המשכתי לשבת ולחכות לדודה אניה.

יום שלישי, היום בו אפגש עם אחייניתי הקטנה, מרינה, הבת היחידה
שנותרה לאחי לאחר מותם של בני המשפחה.
התרגשתי מאד...לאחר 9 שנים שלא נפגשנו... איזה יופי יהיה
להיזכר שוב.
קיוויתי שמרינה תחכה לי בתחנת הרכבת, בדיוק כמו שהבטיחה.
בעצם, לא היה לי ספק בכך, מרינה נשמעה לי בטלפון נרגשת לא פחות
ממני, אני בטוחה שתחכה לי שם בקוצר רוח.
בשעה 16:00 בדיוק הגענו.
הקדמנו מאד.
ירדתי מהרכבת...
לא ראיתי את מרינה.
לעומת זאת, רצה אליי ילדה קטנה, בזרועות פתוחות, רצתה שאחבק
אותה.
התעלמתי, מה לי ולה?
לא הבנתי איפה מרינה נמצאת, והחלטתי לקחת את מזוודותיי ותיקי
הגדולים, ממקום הורדם אלינו.
התיישבתי לי על ספסל, וחיכיתי למרינה שתבוא.