"תרקדי כאילו אף אחד לא מסתכל."

היא צחקה לי בפרצוף.
"נראה לך שאני מאמינה לבולשיט הזה?... פקה-פקה... אני ארקוד
כשאני רוצה! גם אם זה לבד."

אז הלכתי.
היא קצת נשארה בצד וקצת נשארה לבד, אז היא באה.
ידעתי כמה שהיא שונאת, אבל אמרתי לה שתפצה אותי.
הרי היא זאת שלא הייתה לי ביום הולדת. לא?

בהתחלה, האמת, לא כל כך האמנתי שהיא הצליחה לרקוד ככה, בלי
להקפיץ איזו כמות מסויימת של אלכוהול, אבל לקראת הסוף, היא
נכנעה.
אלכוהליסטית, חשבתי לעצמי.

החזרתי אותה הביתה, עם חיבוק גדול, והיא נישקה אותי בלחי, פעם
ראשונה בערך, או שזה לא קורה הרבה, אני זו שמראה יותר סימני
אהבה.
בכל זאת, היה לה הרבה אדרנלין בדם.

6 בבוקר, סיימתי להתקלח. מצלצל לי הפלאפון. איפה ה"שקט" כשצריך
אותו?!

"אוקיי, תקשיבי לי! אני חייבת לשיר לך משהו בטלפון!" היא
צועקת.
אמרתי לה שכדאי לה לנתק עכשיו כי אימא שלי שונאת אותה, בטח
יותר ממה שאני שונאת אותה ברגעים אלו.
אבל היא המשיכה: "תקשיבי! זה שיר אדיר!" ואז היא שרה לי איזה
שיר דיסקו מטומטם ואז איחלתי לה מוות איטי. וניתקתי.
היא צילצלה. שוב.

"אוקיי, את שומעת? נרגעתי. נרגעתי!
אני רוצה להגיד לך תודה. באמת, תודה." הרגשתי קצת מוזר.
"גרמת לי לרקוד. את מבינה?!
גרמת לי להיות בטירוף חושים, לשכוח לגמרי מהכל ולרקוד.
הרגשתי גלים כאלו, הרגשתי קצת צמרמורת, וזה לא כי הטראנס
המטומטם ריגש אותי או שהמוזיקה חדרה לי לעצמות, אלא בגלל
שהבנתי שכאן, בעצם, אני שוכחת הכל.
את מבינה אותי? שכחתי ממנה, שכחתי מזה שהוא לא מדבר איתי,
שכחתי כמה צער גרמתי לאנשים, שכחתי. פשוט שכחתי."

הרגשתי טוב בשבילה. הרגשתי דווקא די טוב.
מאד טוב, אפילו. חייכתי כמו משוגעת.

לקראת הערב התקשרתי אליה ושאלתי אותה אם היא עדיין מרגישה טוב
כמו שהיא הרגישה אתמול.
היא ענתה לי בשתי מילים: "פאקינג האנגובר."
ואז אמרה: "תגידי, הייתי ממש זונה אתמול? ז'תומרת, זכרתי את
עצמי אומרת לך משהו, אבל אני לא זוכרת מה. אוף."

חייכתי אליה. אני לעולם לא אכריח אותה לרקוד.



טוב, אני אסביר את הכל.
התחלתי לחבב את העניין של לרקוד. אני לא יודעת למה! הא.
זה מה שיצא. (: