אני נאנחת. מלאת כאב. הכל כאב. ולא נעלם... הרבה כאב, רק כאב.
אני צופה בך, רוקד ונהנה... ותוהה לעצמי אם לגשת אליך או לא.
עכשיו מנגנים את השיר האהוב עליי.
שיר עצוב, יפה, איטי. המילים שלו יפהפיות.
"היי ווינדי. רוצה לרקוד?" שואל קול.
זה היה ילד מהכיתה שלי. לא אתה. לא מי שאני רוצה.
הנהנתי בהסכמה. למה לא בעצם?
אני עוצמת את עיניי ובוכה. המילים מרגשות אותי כל פעם מחדש.
פתאום הוא לא נראה לי כזה מתלהב... הוא נראה לי... חמוד? לא,
נחמד. זאת המילה.
יש לו חברה. הוא חבר נהדר, אבל אני לא בשבילו והוא לא בשבילי.
"מה קרה?" הוא שם לב שאני בוכה.
"המילים מרגשות אותי" אני עונה.
אנחנו ממשיכים לרקוד.
השיר נגמר, שוב נאנחת. הוא הולך אל החברה שלו, כדי לתת לה את
מתנת יום האהבה.
ואתה הולך לחברה שלך, לתת את שלך.
מזל שאני לובשת שמלה ארוכה וכהה. שוב נאנחת, עוצמת עיניים
וחושבת עליך- אהובי.
"ווינד?" שואל קול נוסף. זה ג'ו, אחי. מחובק עם חברתו,
סברינה.
אני עוזבת את המקום ושומעת אותם מתמזמזים.
איכס!!!
אני נכנסת לשירותים, ומוציאה סכין מהתיק שלי. אני מעלה את
השמלה וחושפת צלקות, פצעים וחתכים עמוקים על כל הרגליים.
נאנחת. כבר אין מקום לעוד פצע.
אף לא לקטן ביותר.
אני מקרבת את הסכין למצח שלי ועושה חתך עמוק לאורך כל הפנים.
כאב.
רק כאב, הרבה כאב. אני חותכת את הידיים, נופלת מכאב.
אפילו בשמלה השחורה שלי רואים את כתמי הדם. מתעלפת...
"ווינדי?!" שואל קול דואג.
וזה אתה, אהוב שלי.
"מה עשית לעצמך??" הוא בוכה.
בכית אהובי? עליי? אתה חושב עליי?
"אין לך מושג כמה את חשובה לי" אתה ממשיך לבכות, אוחז את ידי.
כל החולצה הלבנה שלך ספוגת דם.
"את לא תמותי לבד... זה בסדר" אתה לוחש לי, לוקח את הסכין שלי
וחורט על גופך.
כאב בעינייך. רק כאב, הכל כאב.
"אני אוהב אותך" אתה נופל ועוצם את עינייך.
"גם אני אוהבת אותך" ואני איתך.