ידיה רעדו כשניסתה להכניס את המפתח לחור המנעול. היא סובבה את
המפתח לכיוון ההפוך כמו תמיד, אבל הצליחה לפתוח את הדלת. היא
השליכה את התיק על רצפת הסלון והלכה לחדר האמבטיה.
שיערה היה פרוע. היא ניסתה להסתרק, אבל ידיה הבלתי מנוסות גרמו
לו להיראות גרוע עוד יותר. היא ויתרה, מפזרת ומברישה אותו
במקום.
היא רחצה את פניה, מנסה לשטוף את האדמימות מעיניה. הדמעות
עדיין נפלו מהן. היא שתתה מעט, מנסה להרגיע את עצמה.
אני לא צריכה לבכות. זה לא כאב כל כך. הבזקי זיכרון נגעו בה.
שיער שנמשך. שיניה נסגרות על זרוע, מנסות שלא להרפות למרות
הכאב. חוסר אונים. היו לי כל כך מעט זרועות, כל כך מעט פיות
להילחם איתם. והם תקפו מכל הכיוונים, מסנוורים. מהירים כל כך.
היא קיוותה שאמא לא תגיע עדיין. שלא תראה את הפצעים החדשים.
אבל היא אף פעם לא יכלה להסתיר את הכאב מאמא. אמא תמיד ידעה.
והיא לא יכלה שלא לספר לאמא.
היא ישבה במטבח, אסירת תודה על אור הניאון הקר. היה קריר ושקט
כל כך. מעט מאור הצהריים הבוהק הסתנן דרך המטפס שעל החלון.
יהיה בסדר. אמא לא תדע.
היא שנאה כשאמא גילתה. לכמה דקות היא הייתה מתחילה לבכות שוב,
ואז היה מתחיל החלק הרע. לספר הכל. מי זה היה. איפה הם הרביצו,
איפה יהיה סימן כחול עוד כמה ימים. אני מפחדת. זה לא היה כל כך
נורא. אני לא צריכה לבכות. ואבא ואמא מתווכחים. אולי זה לא היה
כל כך קשה כמו שזה נשמע? אולי רק דמיינתי? והפצע היה כי נפלתי.
הם באמת דחפו אותי?
היא לא זכרה בבירור, אפילו לא לאחר זמן מועט כל כך. אני לא
רוצה שאבא ילך לבית הספר, וידבר עם המורה בשקט. היא שמעה את
הכעס בקולו. עשיתי משהו רע? לא התכוונתי, באמת שלא..
אמא תבוא, והכל יהיה בסדר. אמא לא תדע. היא לא. היא לא.