הייתי רעבה באותו יום. הזהרורים נדלקו סביבי כמו זיקוקים.
אפילו לחיות היה מין בוהק.
ניסיתי למתוח את גבולות הסבל שלי באותו שבוע, ולא נגעתי ביצור
חי כבר חמישה ימים. הכמיהה בתוכי הייתה הדבר החזק ביותר
שהרגשתי בחיי, מלבד הפעם ההיא שבה כמעט מתתי. אני עדיין רועדת
כשאני חושבת על הפעם ההיא, או על הדרך שבה נכנעתי לרעב.
מצאתי אותה לאחר חצי שעה של חיפושים. היא זהרה כל כך.
ילדה בת חמש בערך. הגיל שבו אפשר להבין מה הם אומרים, אבל עוד
יש להם את התמימות המתוקה הזאת. שיער גולש, זהוב, עיניים
כחולות ענקיות ועור דמוי חרסינה. בובה שהתעוררה לחיים.
דמעות על לחייה.
ניגשתי אליה, מהססת. לא רציתי להבהיל אותה.
"מה קרה? למה את בוכה?" שאלתי אותה, מתיישבת לידה.
"אני לא מוצאת את אמא", אמרה באומללות.
"די, די", אמרתי, "אל תבכי. אני אעזור לך למצוא אותה". הרגשתי
די רע בעצמי. אני שונאת כשילדות בוכות.
"איך קוראים לאמא שלך?"
"אמא", היא אמרה בפשטות. אוי.
"ואיפה את גרה?"
"בבית",היא הסתכלה עלי בפליאה שלא ידעתי. שוב אוי.
"אז אני אשאר איתך כאן עד שאמא תחזור, בסדר?" ליטפתי את השיער
המשיי.
"זה לא בסדר לדבר לאנשים שאני לא מכירה", היא התרחקה ממני
קצת.
"נכון בדיוק. אז אני אשאר כאן איתך ואדאג שאף אחד שאת לא מכירה
לא יבוא וינסה לדבר איתך". יש אנשים לא נחמדים במקומות כאלה,
אנשים שעלולים לעשות דברים לא נחמדים לילדות בנות חמש. כמוני.
אין לי זמן להתלבטות מוסרית. אני צריכה לעודד אותה קצת. "איך
קוראים לך?"
היא עדיין לא הפסיקה לגמרי לבכות. "מעיין".
"ואני ענת. אז עכשיו אנחנו מכירות, ואת יכולה לדבר איתי".
"איפה אמא שלי?" היא שאלה, קולה חלש וגבוה בצורה מעוררת
רחמים.
"אמא הלכה להביא לך משהו נחמד, והיא עוד מעט תחזור. רק תישארי
לידי עד שהיא תבוא, והכל יהיה בסדר". בתקווה שאני לא אאבד
שליטה ואשאיר את הגופה הקטנה שלך כדי שהמשטרה תמצא אותה.
רעדתי. אני צריכה לעשות משהו בקרוב, או שאני לא רוצה לדעת מה
אני אעשה.
"את אוהבת ארטיקים?" ניסיתי לעבור לקרקע בטוחה יותר.
"אמא אמרה לא לתת לאנשים זרים לקנות לי דברים", היא אמרה
בהיסוס. היא התחבטה בבעיה המוסרית הקשה של לציית לאמא לעומת
ארטיק.
"את יודעת מה, אני אתן לך את הכסף ואז את תקני לך בעצמך. בואי,
יש שם קיוסק".
נראה שההצעה שלי יישבה את הקונפליקט. היא קיפצה לצידי, וביקשה
מהמוכר "ארטיק פטל עם סוכריות קופצות", שהוא היה שמח לספק.
היא התישבה לידי, מלקקת את הארטיק. הזוהר סביבה גדל מעט. כמעט
יכולתי להרגיש את לחץ הדם עולה, את הסוכרים מתפרקים לגלוקוז
ועוברים בדרכם לתאים.
אז אני אוהבת ביולוגיה. תהרגו אותי.
"אז.." סרקתי את מוחי בחיפוש אחר נושא שיחה. "ראית כבר את
אטלנטיס?"
היא הנידה בראשה. "אמא אמרה שנלך בשבת בערב. רוני כבר ראתה
אותו, והיא אמרה שזה סרט ממש טוב".
"גם אני ראיתי. יש שם שירים ממש יפים, כדאי לך ללכת". יצאתי
באמצע ההקרנה. הסרט עורר בי זיכרון של הפעם האחרונה שהייתי
בסרט מצוייר, עם בנות הדודות שלי. זה היה לפני שנעשיתי מה שאני
היום, כמובן. אני עדיין מתגעגעת אליהן.
אני מתגעגעת למשפחה שלי נורא. לפעמים הזכרונות גורמים לי
לבכות. אני כל הזמן רואה את אמא שלי, מסתכלת על הגוף שלי
ובוכה. אמא שלי אף פעם לא בכתה.
אני שומעת את הרופא ברקע. "..היא אבדה יותר מדי דם. היא מתה
לפני שהרכב הגיע לבית החולים".
העיניים שלי היו פקוחות. הלב שלי לא פעם, אבל המוח שלי פעל.
הוא הפסיק רק לכמה דקות, אבל הרופא לא בדק. וטוב שכך.
הבריחה מחדר המתים היא אחד הנסיונות שאני מעדיפה שלא לזכור. לא
חיפשתי את המשפחה שלי. קשה לי עם הידיעה שהם חושבים שאני מתה,
אבל אני מעדיפה שהם יחשבו ככה ולא ידעו למה הפכתי.
(רוצחת ילדות קטנות)
לא. זה קרה רק פעם אחת. לא התכוונתי. איך יכולתי לדעת שיש לה
המופיליה?
(רוצחת. פדופילית.)
זה כבר חסר ביסוס. אף פעם לא נגעתי בהן. טוב, חוץ מלמצוץ להן
את הדם.
(רוצחת.)
"את בסדר?" מעיין שאלה בדאגה.
"בסדר גמור". התנערתי. "מה אמרת?"
היא פצחה בסיפור של מה-רוני-אמרה-לי-אתמול ומה-אני-אמרתי-לה.
הזוהר סביבה נשאר יציב, לא מהסס.
הסתכלתי על היד שלי. העור שלי לא זהר. הוא נראה כהה ומצומק
לעיני, למרות שכשהסתכלתי במראה נראיתי לבנבנה כמו תמיד.
כן, אני יכולה לראות את עצמי במראה. ולהסתובב בשעות היום. ואין
לי שום רתיעה מצלבים. אל תאמינו לכל מה שאתם קוראים.
לעומת זאת, כל השיטות הרגילות יעבדו אם מתחשק לכם להרוג אותי
או אחרים כמוני. רובנו אפילו לא ינסו להתנגד. זה קשה כשאתם
צריכים להרוג את מה שאתם הכי אוהבים כדי לחיות.
חיפשתי את זה ששינה אותי אחרי שברחתי. היה קל למצוא אותו, לפי
החשכה שהקיפה אותו. הזוהר שהקיף את כולם היה משונה בהתחלה, אבל
התרגלתי.
הוא היה די מעורר רחמים. הוא היה די מופתע שסיפרתי לו עד כמה
ילדות קטנות זהרו כשהסתכלתי עליהן. אצלו ילדות קצת יותר גדולות
(שש עשרה, במקרה שלי) נראו מושכות. הגענו למסקנה שאיכשהוא,
הדברים שהיינו צריכים להרוג היו דברים שאהבנו.
פיתחתי תאוריה. האנשים היחידים שהופכים לערפדים הם רומנטיקנים,
אנשים שמוצאים סוג אחר של אנשים יפהפה. לא בהכרח נמשכים אליו
(למרות מה שהמצפון ההיפראקטיבי שלי אומר, אני לא פדופילית),
אלא פשוט.. נו.. אוהבים אותו. אני לא חושבת שזה הגורם היחיד,
אחרת כל מי שהיה ננשך היה משתנה, הורג את האנשים שהיו קרובים
אליו ומת, אבל זה בעל חשיבות. אני לא חושבת שיש ערפדים שהורגים
משנאה. הם היו מתים מרעב.
עמית, זה ששינה אותי, היה די אומלל. הוא היה מהסוג הנדיר הזה
של בנים שבאמת מעריצים נשים, וההכרח להרוג אותן הרס אותו. הוא
לא היה מסוגל לגרום לעצמו לעצור בזמן, והן תמיד היו מתות
בזרועותיו. אני הייתי הראשונה שהוא שינה, ואני חושבת שעודדתי
אותו קצת.
הסתובבנו ביחד למשך כמה זמן לפני שעמית ביקש ממני לקשור אותו
למיטה כך שהוא לא יוכל להשתחרר ולעזוב אותו. נעלתי את הדלת
לחדר שלו, אבל נשארתי בדירה כדי לוודא שהוא לא יצא.
הצרחות פסקו אחרי שבועיים. התקשרתי למשטרה וברחתי משם.
מאז הייתה לי שיטת "צייד" קבועה. למצוא איזו ילדה שהלכה
לאיבוד, לנחם אותה, לקחת את כמות הדם המירבית שתשאיר אותה
עומדת על הרגליים ולקחת אותה הביתה או למשטרה. העדפתי לקחת
אותה הביתה: לא היה לי חשק מיוחד שיזכרו אותי במשטרה בתור
"ההיא שמביאה ילדות מעולפות כל פעם".
בכל אופן, שיכנעתי את מעיין לשחק איתי תופסת ומחבואים ועוד כל
מיני, ונהניתי כמו אני לא יודעת מה. אני קצת ילדה קטנה בעצמי,
אני חייבת להודות.
השעה הייתה כבר חמש אחר הצהריים, ועדיין לא היה שום סימן לאמא
של מעיין. החלטתי שעכשיו יהיה זמן טוב למערכה האחרונה.
"מעיין, בואי רגע".
היא התקרבה אלי, מתנשמת קלות ממשחק התופסת ששיחקנו עכשיו.
"אני רוצה לבקש ממך טובה".
"בטח. מה?"
נשמתי עמוק. "יש לי מין מחלה, והגוף שלי לא יכול לייצר משהו
ששלך יכול. אני צריכה לקבל את החומר הזה, או שאני אמות. בשביל
לקבל אותו, אני צריכה להוציא ממך דם, כמו בזריקה, ולשתות
אותו".
מעיין הביטה בי בריתוק מעורב בזוועה. המשכתי. "אם תתני לי לקחת
את זה ממך, אני אקח רק כמה שאני צריכה, ואת תרגישי קצת חלשה
אחר כך אבל מחר כבר תרגישי בסדר גמור. את מוכנה?"
היא היססה, והנהנה באיטיות. ליטפתי את שערה. כל כך חלק.
"זה יכאב בהתחלה, אבל רק קצת. עכשיו, את צריכה לעמוד,
וכשתתחילי להרגיש חלשה, תגידי לי ואני אפסיק. אם אני לא
מפסיקה, תתני לי מכה על העורף, הכי חזק שאת יכולה, בסדר?"
היא נעמדה. הזזתי את שערה, חושפת את עורק הצוואר שלה. הזוהר
סביבה כמעט עיוור אותי, אבל יכולתי להתרכז על הווריד בקלות.
הוצאתי בקבוק כוהל רפואי מהכיס, ניקיתי את עורה ועשיתי את אותו
הדבר לניבים הקדמיים שלי. אם היא תחלה במשהו בגללי, אני לא
אסלח לעצמי בחיים.
שתלתי את שפתיי על העור הרך של כתפה, כמו בנשיקה. נשכתי
בעדינות רבה ככל שיכלתי.
"אאו!" קראה מעיין. ליטפתי את גבה, את שערה. היא הריחה כל כך
טוב.
הדם החם הציף את פי. הזוהר שלה היה עכשיו בתוכי, חלק ממני.
הייתי חלק ממנה, חלקתי את הניקיון שלה, את הטוהר שלה, את
התמימות. זו הייתה חוויה דתית כמעט. היא הייתה האל, ואני
קיבלתי מחילה, גם אם רק לכמה דקות. העונג הגופני היה משני.
הרגשתי את ברכיה מתחילות לרעוד, והרפיתי לפני שיכלה להגיד
משהו.
נשכתי את לשוני, וטיפה מהדם נחתה על הפצע, שהחלים עד שלא נותר
סימן.
"בואי, חמודה שלי", אמרתי והרמתי אותה. היא הייתה קלה כנוצה.
"נלך למצוא את אמא שלך". |