אני עדיין לא מבין
וכל כך קשה לי לכתוב,
לא בגלל היד שרועדת,
היא דווקא די יציבה ביחס
למה שקורה לי בפנים.
שם, הכל מפורק.

איך יכול להיות, שבשלב
כל כך מוקדם, איבדתי
שותף למסע החיים?

אני עדיין מרגיש אותך לידי,
וכל כך מפחד לא להרגיש,
ככל שאני מנסה להבין את
הבלתי נתפס, אני יותר ויותר
משתגע.

זה כל כך לא אנושי, לא טבעי,
החיים זה זכות ולא חובה,
הדם צריך להישאר בפנים
ולא לצאת החוצה.
הדם אמור להעניק חיים
ולא לקחת.

בעוד מספר ימים או אולי שניות,
יקטעו חייו של עוד ילד ללא צדק
וזה פשוט אוכל אותי מבפנים,
אף אחד לא עושה עם זה כלום,
עוד חבורת צעירים שתאבד את
תום הילדות שלהם ללא אזהרה מוקדמת.

ושלא יבלבלו לי את המוח
ויגידו "יהיה טוב",
זה לא מעניין אותי בכלל,
אני רוצה שעכשיו יהיה טוב,
אפילו אם כבר מאוחר מדי.

העולם הזה מעוות בצורה נוראית,
נמאס לי מהאדישות הזאת.
איך באים ילדים לעולם כבר מזמן
הבנתי, אבל רק לאחרונה הבנתי
איך הם הולכים.

נו? אז מה עכשיו?
אל תצפו מהדור הזה
שיביא את השלום,
זה לא כל כך קל כשהמיטב
כבר לא אתנו.              
ואת כל זה, אני מפחד להבין.