כשם שנשענתי על הקנה הרצוץ,
כך אוכל לעוף בבטחה.
ואם סיכמתי מלותי בין שאיפה לנשיפה,
חוששני שעלי למות עוד פעם אחת
בכדי להבין את גבולות הנשימה.

את אותו הטריז שחוצץ בין פעימה לפעימה,
בין השכחה שהיתה פה לפני
וזו שתהיה פה אחרי,
מטלטל אני בזכרון קצר-
כנר המסמא את את עיני החשכה,
כשזכרונותי ,כשלעצמם, מאירים עיני,
לרוב בסתיו.

...וטריז קטן,
ביני לבין עצמי אני מודה,
מדהים אותי כל פעם מחדש.

בנשימה עצורה אני בוהה
בפעם הבאה.
אחרי הכל
ולפני הכל,
זה רק משחק של אור וחושך.