יושב על הכיסא שלו, אוחז בגיטרה. אצבעותיו הרועדות, פורטות
באיטיות על המיתרים, מנגנות צלילי בדידות. הוא מרים מבט, דמותו
משתקפת בחלון מולו. עדיין אפשר להבחין בתווי הפנים החדים שלו,
העניים כחולות וקרות כשהיו תמיד ורק הקמטים שצייר הזמן מפרידים
בינו לבין מי שהיה פעם. זה אותו הזמן שעבר באיטיות מאז שהאישה
שלו מתה , מרירה, זקנה ולא נאהבת.
מחוץ לחלון עומד עץ תפוזים, פירותיו בשלים מוכנים לקטיף, כך גם
הוא. הוא עוצם את עיניו ומתוך החשיכה עולים וצפים הימים בהם
היה מאריך את דרכו הביתה מבית הספר, בדרך העוברת בפרדס, רק
בכדי שיוכל ללוות אותה לביתה. בזמן האחרון היא נמצאת הרבה
במחשבותיו, הילדה, שהפכה לנערה ואחר כך לאישה שמעולם לא הייתה
שלו.
הוא הכיר אותה עוד בימים בהם הוא היה מכוער. כל כך מכוער שזה
גרם לו לשנוא את אלוהים. אלה הימים שהפכו אותו לציניקן, אבל
כזה מצחיק, אחד שלא מזיק, כך הוא רכש לו חברים.
הם היו באותה הכיתה. ישבו אחד ליד השנייה. ועל אף המעבר
שהפריד ביניהם, הוא הצליח להרגיש את הכעס העצום בתוכה, על שלא
הצליחה להדביק משמעות לדברים, על שלא מצאה צדק מוחלט, על היותה
כלואה בתוך עצמה רק שאצלה זה היה מתוך בחירה, כך הוא חשב.
בשיעורים היה יושב כולו מכוונן אליה. מנסה לפענח כל נשימה, כל
מלמול שבקע מפיה. היא, מעולם לא החזירה מבט.
לפתע נשמעה חבטה עזה, פוקח עיניו. זה הרוח המשתולל, המטיח את
ענפי העץ בזכוכית החלון מאיים לנפצה. הוא מתרומם מכיסאו ופוסע
אל עבר החלון. הבית ריק וקול צעדיו האיטיים מהדהד בו בחוזקה.
הרוח בחוץ שורק כמתגרה והוא מתבונן כיצד מטלטלים התפוזים, מלאי
המיץ, בכבדות כל רגע עלולים להיזרק אל הקרקע ולא יהיה איש
שיאסוף אותם, רק הריקבון מצפה להם.
מאז המחלה שפקדה את האישה שלו, אין מי שיטפל בעצי הפרי שבחצר,
אין מי שיקטוף פירותיהם ויובילם לבטנו. והעץ , עמוס הפירות,
עומד על רגלו האחת, העייפה, הנפוחה. וזרועותיו שלוחות לצדדים
כמבקשות עזרה. פתאום גל של רחמים הציף אותו, כמעט בשלה בו
ההחלטה לצאת ולגאול את העץ המסכן מייסוריו. זה דווקא יכול
להיות נחמד, חשב, כמו בימים שבהם היה מטפס עד צמרות העצים
בפרדס וקוטף לה פירות מהענפים הכי גבוהים. כאילו שניסה לשכנע
אותה שכדאי שיהיה לה אחד גבוה כמותו שיקטוף עבורה את כל מה
שקצרה ידה מלהשיג.
הוא נזכר בצחוקה המתפרץ למראהו תלוי מהשמים. ממקום מושבו הגבוה
היא נראתה כל כך מאושרת. הוא הרגיש כגיבור שבזה הרגע הביס את
העצב שבה. יש אלוהים, הוא חשב. ואחר כך, כל הדרך שיכור
מהצלחתו, היה עושה פעלולי ליצן, משליך את כדוריו הכתומים
ומצייר לה ציורים על רקע השמים הכחולים. הוא כל כך אהב את
החיים, כל כך אהב את אלוהים ברגעים האלה. אך מחשבה אחת הטרידה
אותו כל השנים, האם אבדה לו קודם היא ואחר כך אלוהים, או שמא
היה זה ההפך.
דפיקות בדלת, השמש שקעה בינתיים והבית החשיך. הוא חזר והתיישב
על הכיסא שלו. הוא בן שמונים היום. היא גדולה ממנו בכמה ימים.
מדליק את המנורה העומדת ליד הכיסא. שולף פתק ישן ומקומט מכיס
חולצתו. על הפתק רשום מספר. אצבעותיו החלו מטיילות על הספרות
הלוך ושוב, כפי שטיילו פעם, ללא רשות, על גופה.
כמה נחמד זה היה אם הייתה באה אליו, הם היו יושבים בחצר. הוא
היה מטפס עבורה  וקוטף לה תפוזים מהעץ שלו ואז הם היו אוכלים
אותם ביחד ומצחקקים כמו אותם שני ילדים.
הוא הרים את השפורפרת וחייג את המספר כבכול שנה. זרימת הדם
בגופו החלה מתגברת, להקת הקצב פצחה בניגונה, רוחו השתוללה,
ליבו הודיע לו בחגיגיות שהוא עוד חי.
צליל החיוג הופסק והקול המוכר מן העבר השני הכריז "הקו שאליו
חייגת אינו מחובר".