04/03/03   01:00  קדומים


קפה


פקחתי את עיניי הדביקות והבטתי סביב.
עד לאותו הרגע הייתה לי האשליה שאני ישן בביתי, אך קרן האור
הראשונה שחדרה לעיניי החדירה למוחי את התודעה שאני שוכב על
מיטת שדה בתוך שק שינה צבאי בבסיס אימונים בדרום, לפחות זה
היום האחרון למילואים, נזכרתי והעליתי חיוך מאולץ ויבש על
שפתיי.
קמתי בחוסר רצון, מוכן לכל דחיה בשעת היציאה הביתה, העמסתי את
המגבת ואת תיק כלי הרחצה והלכתי לנקות את שאריות השינה מראשי,
שיניי הורידו שכבת רפש שלא הייתה מביישת רפת בקיבוץ, או מושב
חורף בכנסת.
הקמטים שעל פניי לא ירדו במים.
בדרך לחדר האוכל עברתי ליד מכונת הקפה בחיפושי אחר בן-לויה
נוזלי לסיגרית הבוקר, ליד המכונה היה תור של ארבעה חיילים
ובחור אחד שרק רגליו ואחוריו בלטו מהמכונה, הוא דאג למלא את
החסר במכלי האבקה, הריאות שלי זעקו 'הצילו, ניקוטין... דחוף',
אבל כנראה זה לא ממש הפריע לו.
למזלי התור היה קצר והשלישי היה מהמחלקה שלי, לרוע מזלי לא
זכרתי את שמו, לא משנה.
"אחי, אכפת לך לשמור לי מקום בתור? אני רק קופץ לאוהל להחזיר
את האינסטרומנטים..." גיחכתי בשיניים נקיות והוא החזיר לי
בתמורה מבט קר, אבל התייחסתי לזה בשלוות נפש, כי זה כלום לעומת
העובדה המזוויעה שאחרי 32 (שלושים ושניים! ) ימי מילואים באותה
מחלקה, עדיין לא הצלחתי למצוא מקום בזכרון לשמו.
המגבת ותיק הרחצה נדחפו לצ'ימידן וכשחזרתי כבר עמדו שם יותר
מעשרים חיילים מכורים לקופאין וניקוטין, עיוורים לעובדה שהאדם
שתקוע כבר עשרים דקות במכונה, שופך לתוכה אבקת תחליף זולה
ומגעילה שספק אם מכילה את החומרים הרצויים לדם, אבל אני מבין
אותם, גם אני הייתי זקוק לכוס קפה... ומהר.
"עוד חצי דקה אני מסיים" נבח האיש במכונה ואני נעמדתי בטבעיות
ליד ההוא מהמחלקה שלי, מזמזם להנאתי שיר של ה'ביטלס' ששמעתי
מנגן מהרדיו של השלישות לפני רגע.
"עוף אחורה" פתאומי קטע את שטף מחשבותיי, היד על הכתף שלי
הייתה חסונה והיוותה שלט אזהרה מואר בפנסי 'שמור מרחק' מהבהבים
בקצב פסיכודלי.
היד הייתה מחוברת לגוף גדול ומעורר דאגה.
"עוף אחורה, מה 'תה חרש?" התוספת המועטה של המילים הבהירה לי
שככל שאוצר המילים יותר קטן, כך האדם שהוא שייך לו ימעט להשתמש
בו ויעבור לתחום שהוא יותר מפותח בו, התחום הגופני.
הפניתי מבט להוא מהמחלקה ואמרתי באומץ "אני אתו". המבט הקר שעל
פני חברי למילואים דילל קצת את פרץ האומץ שהפתיע גם אותי, נראה
כאילו הבעת פניו לא השתנתה בחצי השעה האחרונה, 'אולי כדאי
למדוד לו דופק' חשבתי.
"אתה עם מי?" שאל המגודל, אולי כדאי למדוד אצלי את הדופק, היד
שלו התחילה להכביד לי על הכתף.
"אתו" אמרתי, מצביע על ההוא, מנסה לגרד שאריות אומץ שעוד נותרו
בי.
"אתה חדש במחלקה, לא?" התערב לפתע ההוא מהמחלקה, הוא חי! הבעת
פניו נשארה קפואה גם כשדיבר, החייל הראשון בתור כבר הוציא כוס
עמוסה בפרנץ' ונילה מדיף ניחוח של וניל צרפתי או משהו דומה,
ניגבתי את טיפת הריר שהצטברה על הגבול בין שפתיי.
"כן, אני חדש, מילואים ראשונים שלי" הצלחתי לענות בלי לגמגם,
מסניף אדי וניל מהחייל שעבר לידי עכשיו.
"שלושים ושניים ימים מחורבנים" המשיך ההוא מהמחלקה, אולי
קוראים לו בני? לא, אין מצב "אני תקוע אתך בבית-לחם ואתה לא
זוכר את השם שלי?" אלפי שמות עבריים רצו בין תאים במוחי, כמעט
כמו בתשעת החודשים של הריונה הראשון של אשתי, אפילו אז אני לא
הכרעתי במתן השם, ניר דווקא שם יפה אבל אני כנראה לא חזק
בשמות.
ההוא מהמחלקה ששמע את חריקות גלגלי השיניים החלודים שבראשי,
המשיך מבלי להניד עפעף...
"אז באמת תעוף אחורה, יש לך כבר תור של שלושים אנשים לפחות, זה
מספיק זמן בשביל להיזכר בשם שלי" חייל נוסף עבר עם כוס
קפוצ'ינו, היד הכבדה ירדה סוף סוף מכתפי ואני דידיתי אל עבר
סוף התור, שכבר הגיע כמעט עד לחדר האוכל.
"קוראים לו רחמים" זרק לי ביטון המ"מ מאמצע התור, הוציא שני
שקלים מהארנק ואני התחלתי להרגיש כאילו מהבוקר רק מעמיסים לי
שקי פק"ל על המוח.
"תודה, ביטון" אמרתי, מדגיש את שמו.
"קוראים לו על שם דוד שלו שנהרג בששת הימים, הוא מאוד רגיש לשם
שלו" הוסיף לי ביטון כמה שקי פק"ל נוספים על המוח.
"במכתב האחרון ששלח מסיני ביקש מאחותו שאם יוולד לה בן, תקרא
לו רחמים, על שמו" לא יכול להיות, אין לי כבר מקום לעוד שקים.
"תודה" פלטתי, ממשיך לסוף התור בחוסר חשק בולט, רחמים הלך עם
המגודל ושתי כוסות פלסטיק חצי ריקות בידיהם- או אספרסו, או
שהמכונה נדפקה. הם החזיקו את הכוסות בשתי אצבעות שהשאירו מספיק
מקום לשתי סיגריות 'נובלס', לפחות נתקע לי שיר של ה'ביטלס'
בראש, המשכתי לזמזם אותו עד שהגיע התור המיוחל, ליד המכונה
עמדו כמה חבר'ה מהמחלקה, זורקים אלי מבטים עצבניים דרך אדי
התה, "קח שוקו" צעק לי ביטון ולקח שאיפה מהקאמל.
"תודה, אבל זה עושה לי שלשולים" עניתי, מנסה להחזיר למכונה את
השקל שסירבה לקבל.
"לפחות אתה יכול לשלשל פה בשירותים ולא באמצע הקסבה" אמר
והתחיל ללכת לכיוון המאהל, "תשע וחצי באפסנאות, שתים- עשרה
מסדר יציאה" צעק והמכונה הסכימה לקבל את השקל השני, לחצתי על
'קפה נמס' והמכונה התחילה לעשות קולות של חללית ממריאה.
"עוד חמש שעות למנאייק" סיננתי מבין שיניי והדלקתי את המצית,
מנסה להיזכר בשיר ששמעתי מהרדיו של השלישות "חמש שעות"
האדם שמאחורי דפק לי על הכתף ואמר: "אחי, לא יצאה לך כוס"
"כוס אמו" צעקתי ולקחתי שאיפה מהוינסטון שהדלקתי לחינם,
בינתיים רץ החייל שמאחורי והחזיר את הבחור שבדרך כלל רק
הרגליים והתחת שלו יוצאים מהמכונה, ההוא פתח את הדלת עם
התמונות המגרות להמחשה בלבד ושחרר את ערימת הכוסות התקועה,
בשעון שלי עדיין היו חמש שעות למנאייק... טוב, לפחות הפעם אני
אהיה הראשון בתור.