אני כותבת עכשיו בעט, כדי לא למחוק שום מילה. את הדף אפשר
אומנם לקרוע, את הדמעות להעלים, אבל הדיו נשמר..
אני רוצה למות. אוי, כמה שאני רוצה למות. אם אני רוצה למות, אז
למה לעזאזל אני עוד כאן?! כי אני טיפשה. כן, זוהי התשובה
ההגיונית היחידה שנשארה לי.
מזניחה, ומטפחת
שוכחת, וזוכרת
רגעים קצרים-אבל כל כך ארוכים.
הרגעים שהסתימו והחליטו לחזור. הם מציקים לי! הם מציפים את
עיני בדמעות...
כמה דמעות יכולות להשאב מהמקום הקטן הזה?
תחושת המועקה מקשה עלי לנשום. הלוואי ותחנוק אותי לגמרי. אני
אמות. כן. זה המוות שאני מייחלת לעצמי? או שבעצם אני לא מייחלת
לעצמי כלום, חוץ מהמוות עצמו?
למי יש את התשובות לשאלות האלה? למי בדיוק?!
ולמה הוא לא משתף אותי? בגללו אני סובלת עכשיו? אולי. או שאולי
אני פשוט מחפשת מישהו להאשים.
אגואיזם.
נאיביות.
קשה לי לבכות, קשה לי נורא. הכל בגלל המועקה.
מסתובבים לי כלכך הרבה משפטים בראש, משפטים ששמעתי מאנשים.
המון אנשים, סוגים שונים של אנשים. אנשים שכבר גיבשו לעצמם
דעה, והצליחו להבין קצת יותר ממני.
אני כמובן נותרתי מאחור בנסיונות נואשים להבין אפילו מעט! אבל
מה בעצם אני מנסה להבין?
אני אויר בשבילם, אויר מזוהם. מגוחך משהו, הא?
כן, אני מגוחכת, זה גם מה שהם חושבים. אבל למי בכלל אכפת ממה
שהם חושבים?! הרי לי לא אכפת. או שאולי כן? מתי התחיל להיות לי
אכפת?
אני מחכה לאחד עם התשובות לכל השאלות הקשות האלה, שיגיע כבר.
לפני שיהיה מאוחר מדי |
