ברגע אחד, ברגע אחד קטן, החיים מתהפכים ודברים שלא חלמת שיקרו
לך - קורים, ואין לך שליטה על הדברים.
בלילה אחד, בגיל מאוד צעיר, אימי נפטרה. היא נפטרה בבית, על
הרצפה בסלון, הרופאים אמרו "אין כבר מה לעשות יותר אנחנו
מצטערים". הסתכלתי עליה, שוכבת על הרצפה, בליל אוגוסט חם
והייתי פשוט חסרת תחושה. רק אחרי שלקחו אותה, אבא שלי התקרב
אלי, חיבקתי אותו והתחלתי לבכות, הדמעות פשוט ירדו ולא היתה לי
שליטה על זה. אבא שלי שחיבק אותי, שאהב אותי, עזב את הבית
לתמיד והותיר ארבע בנות ובן קטן להתמודד עם מות אימם
והיעלמותו.
היינו לבד, בלי משפחה מסביב, בלי כסף, בלי כלום, במשך אחד-עשרה
שנים שאנחנו נלחמנו כדי לשרוד, כדי להבין אחד את השני, כדי
למצוא את הדרך לחיות עם מה שקרה. וגם להתמודד עם מחלת הסרטן
שאחותי חלתה בה (ותודה לאל החלימה). פשוט מלחמת הישרדות. אחרי
המון ריבים, אחרי דרך מאוד ארוכה ופתלתלה הוא חזר.
אבא שלי חזר ורוצה את הבית שלו בחזרה, את הבית בלעדינו, בית
שהוא בכלל לא דאג לו בשנים האחרונות, בית שהוא לא הכיר בו, כמו
שלא הכיר בנו.
היה מאבק קשה בבית המשפט והשופט קבע שאבא לחמישה ילדים יכול
לזרוק אותם לרחוב רק בגלל שהבית רשום על שמו (החוק היבש), ככה
סתם פשוט לארוז את הבגדים ולצאת משם, איך? לאן? איפה נגור? ממה
נחיה? ובלית ברירה, יצאנו משם, הלכנו כי לא היתה לנו ברירה.
היום, אני בת 25, נשואה באושר רב, גרה בבית משלי. ואם יש דבר
שלמדתי מכל החוויה הזאת זה לא לקחת דברים כמובן מאליהם.
אנחנו צריכים להגיד תודה על זה שאנחנו מסוגלים לקום בבוקר
ולראות את השמש או הגשם, שאנחנו בריאים, שהמשפחה והחברים
בריאים, להודות על היכולת לאהוב.
אז שימרו על מה שיש לכם, תקפידו לבלות זמן עם האהובים עליכם,
ותקפידו תמיד להגיד "אני אוהב/ת אותך", ותמיד תמיד תעריכו כי
אף פעם לא תדעו לא יודעים מתי זה יגמר ומתי כבר לא נוכל להגיד
או להראות אהבה.
אל תקחו דברים כמובן מאליהם, תעריכו!