היא היתה אלרגית לאבק, והשנים, השנים כיסו את המקום בשכבות
עבות של אבק. והיא, מה היא יכולה לעשות? היא לא יכלה לזוז. לא
יכלה אפילו לבקש ממנו לאוורר קצת את החדר. כאילו שאם היתה
מבקשת ממנו זה היה עוזר. הרי גם הוא כמוה, לא יכול לזוז.
והשרירים שנתקעו באותה תנוחה כבר שנים, כואבים וכבדים.

פעם היה מגיע לשם מישהו והיה מלמד אותם קצת תורה. מדבר על
החגים, מספר סיפורים ומביט עליהם, תוהה אם הבינו. אם בכלל
הקשיבו.
ועוד פירור אבק נחת על פניה, ושוב רצתה להתעטש ולא הצליחה.
מזל שהם לא מחוברים למכונות הנשמה. זה היה יכול להיות אפילו
יותר מעיק.

הזמן חלף בשבילה לאט כל-כך, ולוח-השנה לידם מאובק וישן, תקוע
עדיין על חודש תשרי, עוד מאז. . .

חגי תשרי. כמה פעילות היתה שם בסביבות ראש-השנה. אנשים,
דיבורים, שיעורים ותכניות. חיים. ועכשיו הכל ריק, מת. לו לפחות
היה מסתובב אליה. לו לפחות היתה יכולה לדבר איתו, עם שאהבה
נפשה. אבל לא. מעניין אם הוא עדיין חי. היא לא יכלה לראות את
פניו.

והיא זוכרת כמו אתמול את היום בו עזבו את המקום. היא שמעה אותם
מדברים, והבינה שהם עוברים למקום חדש, גדול וחדיש יותר, עם
מחשבים ומכשירים משוכללים יותר. שמעה אותם סוחבים את הארגזים
שנותרו, ובודקים אם לא נשאר שם מישהו בטעות, כשנעלו את הדלת
הראשית. ניסתה לצעוק להם: "גם אנחנו כאן! כולנו כאן! כולנו
כאן! תוציאו גם אותנו. . ." אבל לא הצליחה להוציא קול. לא
הצליחה אפילו להסתובב לכיוון הדלת.

והדלת כבר אז היתה נעולה. אותם כבר נטשו כמה חודשים קודם לכן.
יצאו ונעלו את הדלת בלי לשים לב אליהם, כמו לא היו שם כלל.

וגם את אותו היום בו נעלו את חדרם, היא זוכרת. באותו היום עוד
יכלו לזוז, בפעם האחרונה, ואז...

הרב שלימד אותם מפעם לפעם, אסף שמו, נכנס לחדר, נעמד המום,
ואחר רגע ההפתעה פתח את הכלוב של התוכי והוציא מתוכו את גופתו
של שאלתיאל, שאך סיים לומר: "שן, שן קשת ענן", וקולו עוד הדהד
בחדר כשנשמט מנדנדתו ושבר את מפרקתו.

ויותר אין מי שיגיד להם לקום, שיפעיל את המוסיקה המיוחלת ואת
סיבוב הכנים שלהם.

והאבק, האבק שנערם היה ממש בלתי נסבל.