26.10.03 לשמוע ברקע את: Bob Marley - Zion Train
"why aren't you melting?"
השאלה, כמו גל של ספרות מודרנית, זרמה מהפה שלי היישר לאוזניו
של קארל הבריטי.
עיניו נפקחו! מיד העט קפץ לבין אצבעותיו ותמיהתי נחקקה ביומן
המסע שלו.
ואני, מסתכל עליו כלא מבין מדוע הוא לא נמס כמו כל חפץ או ישות
אחרת הנמצאת ב"coffee shop" הציורי הזה.
החל להיות לי מחניק עם כל העשן החום והירוק הזה, רגליי הבינו
אותי וריחפו אותי החוצה מן השדה הנוזלי.
הצעד שהפריד בין הפנים לחיצון ריגש אותי נורא...
בזמן שרגל ימין אחזה באוויר החיצוני הרגשתי שאני עובר בשער
המעוות את מימד הזמן החסר משמעות
ופוף! כמו בחלום נחתתי ליד האופניים המושכרות שלי המשרתות אותי
כסוס אדום ונאמן.
מפתח המנעול נשלף מכיסי בסטייל ג'יימס דין והאופניים מחייכות,
מתרגשות מן העובדה ששוב הן עומדות לדהור ברחובות עיר החלומות.
המנעול נפתח, נסגר בחזרה מסביב לאוכף ו- וום! יוצאים לדרך.
השלט הדיגיטלי על קיר המסעדה הראה מינוס אחד מעלות צלזיוס
והמעיל, הכפפות והצעיף נשארו להינמס על כיסאות החדר המצויר
בייחד עם קארל הבריטי, פייר הצרפתי, מה שמו הסקוטי, מה שמה
הניו יורקית ועידו הישראלי איתו הגעתי משמיים לעיר החלומות.
אך לא קר לי...
חם לי...
מתוק לי וטוב לי ויפה לי
והרכבת הנוסעת במהירות לכיווני מחייכת חיוך ענקי ועיניי הפנסים
שלה מוארות כשמש ופעמון הצופר שלה אומר לי "שלום איתן... יום
יפיפה, הלא כן?".
ואני נוסע אליה
ומחבק.
|