לענת.

אני לוקח קצת סיכון בבחירת המילים הבאה כיוון שאם המצב שיוצג
עוד מעט אינו נורמלי, אזי אני מציב את משפחתי באור החורג מגדר
זה.
נתחיל., אתם ודאי מכירים את המקרה הידוע בו אתם מבקשים מהאחות
או מהאמא הקצת מפוזרת להקליט סרט מהטלוויזיה, או מצב יותר מוזר
כאשר האמא המפוזרת או האחות באות אליך ומציגות את העובדה שהם
הקליטו על דעתם סרט "טוב" שלאחר ברור קצר, מתגלה שמדובר בסרט
משנת  1476 בשחור לבן. בכל אופן בשביל להגיע לנקודה, כאשר אתה
בכל זאת משכנע עצמך לשבת ולצפות בסרט, כמעט תמיד אתה מגיע
לנקודה הכי חשובה של הסרט או כמה דקות לפני שהוא מסתיים, אתה
מגלה שהיא לא החזירה את הקלטת לתחילתה לפני ההקלטה ולכן אתה
בתחילה נבהל ואז מתעצבן כשאתה נוכח למראה התוכניות הרגילות של
הטלוויזיה ומבין שאת המשך הסרט לא תראה.
בכל אופן לא על כך הסיפור, אני רוצה לספר לכם על מקרה דומה אך
עוסק בספרים, בשביל לעשות כן אני רוצה להחזיר אתכם לתקופה
המקדימה בכמה עשרות עשורים את הטלוויזיה, תקופה שבה הספרים
עצמם היו נכתבים על מגילות עור והיו מצויים בכמה עותקים בודדים
בלבד.
באותה תקופה באיזור הלפלנדי של העולם היה חי ספאזשור
פרנשטפר.משהו, או בקיצור ספאז. הוא היה בחור יחסית משכיל ונהנה
מקריאת ספרים, ספאז חי עם רייכר כלבו הנאמן בבית עץ וקש. באותו
יום ספאז סיים את ספרו והחליט להתחמק מהקנס ולהחזירו לספריה,
בעודו בספריה הוא נתקל בספר אשר נראה לו משהו שיכול לעניין
אותו אך הוא בדק את כיסו וגילה שאין לו מספיק כסף ולכן עזבו
ויצא את הספרייה. בדרכו הביתה הוא שמע באוזנו לחישה:
"אפס...אפססס." הוא התעלם בתחילה אך לאחר מרחק מה מוחו קישר
זאת עם העובדה שהספר אינו עוזב את ראשו והצורך לקרוא גרם לו
לחזור על עקבותיו ולהיכנס שוב אל הספרייה. הוא התעלם ממבטה
המעורר תימהון של הספרנית וניגש ישר לספר, פתח בעמוד 117 והחל
לקרוא. אגב טריק עמוד 117 הוא טריק ידוע של מבקרי ספרים אשר
נובע אם מעצלנות ואם מהעובדה שהם מצויים בלחץ עבודה, הם חוסכים
מעצמם את הקריאה המלאה וקוראים רק את עמוד 117 ועל פיו מחליטים
לגבי הספר. ספאז אשר קרא את העמוד המדובר ומההיסחפות אף גלש
לתחילת עמוד 118 ואז עצר עצמו, הוא שוב בדק את כיסו והחליט
שאין הוא יכול להרשות לעצמו זאת.
הוא יצא את הספרייה בפעם השניה כאשר הספר אינו בידו, וכמעט מיד
שב על עקבותיו, וכעבור מספר רגעים יצא את הספרייה בפעם השלישית
קורן מהעובדה שהספר הזה בידו ובמחשבה שרייכר יאכל פחות החודש.

עכשיו שהספר המדובר היה בידו, הוא לא יכל לחכות לקרוא אותו.
ספאז כבר היה בביתו ועסק ביצירת האווירה המתאימה, מזג את היין
המתאים והזיז את הכסא כך שזווית האור תהיה נכונה ועוד כמה
פריטים שיראו למסתכלים מהצד לא חשובים אבל בשבילו זה יכל לקבוע
את טיב הספר.
הוא ישב והחל קורא, הספר עסק בסיפור שהזכיר קצת את המיתולוגיה
חדשה, על לוחם גיבור, אשר הזכיר בצורתו, גבורתו והערצתו את
ת'ור אל הברקים המיתולוגי שנערץ על ידי תושבי חלקו הלפלנדי של
העולם. לגיבור קראו אריק, אשר נלחם במפלצות, מכשפות ואבירים
שחורים שרצו רק ברעת האנשים. אפילו ענק אחד הצליח להשתחל לספר,
אותו ענק טיפה בנאלי אם תשאלו אותי שכמו בכל הסיפורים גר לבד
בטירה ענקית על הר מבודד החליט שיום אחד הוא חוטף עלמה, כמובן
יפיפייה, שתגאל אותו מבדידותו והכריח את אריק לרכב ימים ולילות
ושוב ימים עד אשר הגיע לטירה ולחלץ את העלמה מבלי להלחם בענק
אלא לשכנעו שזו לא הדרך, כמובן שהעלמה שלאחר שנים בהם בילתה
בטירת הענק החלה אוהבת אותו ונאלצה להתמודד עם העצבות הרובצת
בעת עזיבתה בקיצור לא ממש מקורי אך בהחלט כתוב כמו שצריך.
ספאז כבר קרא שנים עשר פרקים והשעה הייתה כבר ממש מאוחרת, הוא
נעצר והוא חשב שילך לישון אבל לאחר בדיקת אורך המשך הספר
ובהתחשב בטיבו הוא החליט להמשיך עוד קצת.
באמצע הפרק השישה עשר שהיה ממש סוף הספר הוא נבהל, הדפים היו
קרועים, תלושים. הוא כמעט והתעצבן אבל בהתחשב בשעה המאוחרת הוא
החליט להתעצבן רק בבוקר.
הוא קם בבוקר ניגש לספר ובדק אותו, כאילו לאמת את אשר ידע
אפילו שהיה ברור שלא דמיין. הוא החליט שלא לאבד עשתונות עדיין,
הוא החליט לגשת קודם לספרייה ולבדוק אם יש איזה שהוא פתרון כמו
עוד העתק או משהו בסגנון זה. כאשר הגיע לספרייה והציג בעייתו
הוא נתקל בפניה הישרות של הספרנית אשר אמרו לו :"נו. מה אתה
רוצה שאעשה?, מה אני נראית כמו סופרת??". ספאז החליט להשלים עם
המצב והבטיח שיחזור בקרוב עם הספר בכדי להחזירו, ונתקל שוב
בפרצוף אשר העיד על כלום חוץ מחוסר עניין.
ספאז יצא את הספרייה וכמעט מיד החל שומע את הקול בראשו :"אפסס.
בן זונה אפס. " הוא הוטרד מהקול והחל צועק:" מה אתה רוצה שאני
יעשה? אהה?, ניסיתי! אין להם עוד העתק, כוס עמאק תעזוב אותי
כבר." הקול כאילו נכבה והוא לא ראה ממנו זכר עד שהגיע הביתה.
בביתו נזכר שעוד לא אכל את ארוחת הבוקר שלו, הוא הכין לעצמו
קורנפלקס וקפה והתיישב על כורסתו ואכל. לפתע הופיע פרצוף לא
יפה בדיוק אך בעל מראה חביב בכל אחד מפתיתי הדגנים שהיו
בקערתו, הוא עדין לא שם לב לפרצוף עד שהוא החל בלחישה הידועה:"
אפסססס." ספאז הבחין בפרצוף והעיף את הקערה כשעל פרצופו מאין
מבט מגועל. הוא החליט להתמקד בקפה אבל לאחר שתי לגימות בוב
הופיע גם שם. "טוב נו, מה אתה רוצה ממני?, אני לא מבין מה שונה
בספר הזה שאתה חייב להציק ככה?" שאל ספאז.
"אני מנסה להבין מה מניע אנשים כמוך?" שאל וענה בוב. "ואיזה
אנשים אנחנו בדיוק?" "אתה יודע משהו? מגיע לך יא חתיכת מתרומם
אפס!" חימם בוב. "טוב, מי או מה אתה שיש לך פה כזה מלוכלך?"
שאל ספאז בכניעה. "אני בוב אב רוח הספר." ענה בפשטות בוב. "ומה
זה בדיוק אב רוח הספר? ואגב הטון הנוכחי שלך מוצא חן בעיני
הרבה יותר." "אני האחראי פה על כל העסק. נו אתה מתכוון לוותר
או לעשות משהו בשביל לראות את הסוף?" ענה בוב. תשובתו של ספאז
נענתה כאילו הבין שאין ממש ברירה: "נו יאללה בוא נראה, אני
מניח שלא תציק לי יותר אם אסכים." "ידעתי שזה מה שתחליט, זה
כבר בטיפול."  "ומה?, מתי? משהו, עוד מידע!!" צעק לאוויר ספאז,
אבל הוא לא קיבל שום תשובה.
היה כבר ערב והוא ישב עדין על הכורסה מחכה, רייכר בינתיים עסק
בחיי הכלב שלו, שוכב וגונח מידי פעם על השטיח.
פתאום ככה בלי התראה הופיעה סופה בצבע ירוק בחדר, בתחילה היא
נראתה קטנה אך במהרה גדלה, היא הסתובבה בחדר והחלה מפילה
תמונות  ועציצים ברחבי הסלון, היא הסתובבה בחדר עד אשר נחתה על
ספאז. הוא ראה את בוב שוב בתוך עין הסערה ושאל: "זה זה?" בוב:
"לא זו סתם סופה ירוקה אקראית שהחליטה להופיע אצלך בסלון!"
ספאז העלה חיוך על פניו כשהבין ששאלתו היתה טיפשית. הוא החל
להרגיש עייף.
רייכר התעורר בדיוק שהיא נעלמה ומיד חזר לישון. ובאותו זמן
התעורר ספאז כשהוא ישוב על סלע מלבני מתחת לעץ נטול עלים ונראה
שחטף ברק או שנים בעבר. ספאז התרומם והחל בוחן את סביבתו, הוא
לא ראה כלום מלבד גבעות מדבריות למרחק קילומטרים רבים. הוא החל
נודד או יותר נכון מטייל, הוא שמע לפתע צהלות קרב וידע שלשם
הוא צריך להגיע.
ספאז החל הולך לכיוון הרעש, השמש שקעה ועלתה פעמיים, דבר שנראה
לו קצת מוזר מאחר שבדק שעונו וראה שעברו רק כעשרים דקות אבל
בהתחשב בעובדה שהיה במקום בו לא הכיר את החוקים לא הראה כל
סימן של בהלה.
הוא נעמד על פסגת גבעה, מתחתיה במדרון היה עמק מישורי שהיה
זרוע כולו בגופות וחלקי גופות ובאמצע היה זוג שנלחם ונראה שאלה
היו השניים היחידים שיצאו מן הקרב בחיים.
ספאז התקרב אבל לא יותר מידי והבחין שהאחד היה גיבור בלונדיני
ושרירי שכנראה היה אריק והוא נלחם ביצור שהיה אולי שלושה מטרים
בגובהו, ובעל שני זוגות זרועות, זוג אחד יוצא מכתפיו והזוג
השני מצלעותיו כשהוא משתמש בשני חרבות בו זמנית.
ספאז התקרב עוד קצת וצעק: " אני לא רוצה להפריע לך אבל כשתתפנה
אני צריך לדבר אתך." "טוב." ענה אריק "זה לא צריך להיות יותר
מידי זמן, פשוט תמצא מקום לשבת ואני עוד דקה אגיע." אמר שניה
לפני שהעביר חרבו דרך פרצופו המכוער עד מאד של יריבו. אריק בדק
את שעונו דבר שמאד בלבל את מחשבותיו של ספאז מאחר שדובר על
תקופה מאד קדומה. "אהה. שלוש דקות מהר יותר!" צעק בגאווה
אריק.
אריק ניגש לספאז ושאל: "במה אפשר לעזור לך?" ומאחר שקלט את
מבטו המבולבל שספאז תקע בשעונו אמר: "לא מובן לך מאיפה יש שעון
בתקופה כזאת אה?, זה מהמבקר האחרון שבא הוא ניסה לשחד אותי
קצת." "אז באו כבר בעבר, אז אתה בטח יודע במה מדובר לא?" החזיר
לעצמו את עשתונותיו ספאז. "בטח, אתה המבקר השלישי רק בתקופה
האחרונה, מה הבעיה עוד פעם מישהו לא מאושר מהצורה שהנסיכה
נראית או הענק, זה בטח הענק, אתה נראה לי משכיל, בטח אתה חושב
שזה לא יפה הצורה שבה ניצלתי את חולשת הענק בשביל לחלץ את
הנסיכה, אה?, זה בטח זה, לא?" "אני לא מבין! מה?, כל הזמן
מגיעים אליך אנשים?" "כן, זה בוב הזה כל פעם שמישהו לא מרוצה
מהספר אז הוא שולח אותו אלי הנודניק הזה. אז אני לא עוזר לאף
אחד חוץ מהראשון שהגיע על עיקרון כי לא ידעתי שזה יהפוך
לקבוע." אמר אריק באנטיפטיות מלאה. "זה הסוף של הספר, הוא
קרוע, אבל שכח מזה גם ככה נראה לי קצת מוזר כל הקטע הזה, השעון
ובוב וכל השאר, אתה אמרת שאתה לא תעזור לי בכל מיקרה אז אני
פשוט אלך. איפה אני יכול למצוא את בוב." אמר ספאז במטרה ברורה
להפיל את אריק בפח. "מה עשית ממני מניאק אה?, מה קרה?, בוא אני
אעזור לך אל תדאג!" אמר אריק בהתגוננות. "לא, לא צריך במילא
הספר לא משהו, אני פה רק בשביל שבוב יפסיק להציק לי." אמר ספאז
כשהבחין שלכד את אריק, בשביל לתת את הדחיפה המסיימת בתוכניתו.
"למה אתה יורד על הספר?, לא יפה. בוא תחזור ותסיים את הספר
אני, אני אדאג לך." "שכנע" אריק.
ספאז עזב את אריק כשעל פרצופו חיוך ממזרי ובמחשבה שקל כל כך
לגרום לאנשים בעלי אגו מנופח לעשות כרצונך. לאחר מספר רגעים
הגיע לעץ וכשבא להתיישב הוא נלכד בסופה דומה לזאת שהביאה
אותו.
ספאז התעורר ולא היה לו ברור כמה זמן עבר, הוא הבחין שהספר
מונח על השידה על ידו, הוא פתח את הספר במטרה לסיימו ונוכח
לדעת שאריק לא אכזב, הדפים היו במקומם, במחשבה שניה החליט
לסיימו בבוקר, הוא קם והלך לישון.
הוא התעורר בבוקר והרגיש שישן ימים, הוא שמע רחש מוזר בא
מכיוון הסלון, הוא קם וניגש לסלון שהוא עוד בתחתוניו, כשהיה
במיזדרון הבחין שהרחש הוא רעש לעיסה וחתיכות הנייר שהיו על
השטיח הבהירו לו את אשר קרה. "לא, לא נכון, לא יכול להיות!!!"
מלמל לעצמו כשנכנס לסלון ועיניו נחו על רייכר משהו התנפץ
בקרבו, הוא צעק "רייכר לאאא!!!!!"
למחרת הוא קבר את כלבו.