כולם שופטים אותי ללא הפסקה,
כאילו שאם אני לא יכולה להסביר אז יש בי משהו רע,
חושבים אני חיה בסרט ושכל זה לא קרה,
כאילו אני ילדה מוזרה...
אבל למה לשקר? טוב לי בחיים,
למה לכל דבר צריכה להיות סיבה הגיוניות והסברים?
יש לי את כל מה שאני יכולה לרצות,
אז למה כל כך טוב לי לחיות?
כי עזבתי את העצלנות ומצאתי עבודה,
והרווחתי כסף וגם חברה טובה.
כי הפסקתי להיות הבת היחידה בחבורה,
והתחלתי להסתובב עם בנות ולרכל כמו נקבה.
והתחלתי להכין שיעורים,
והפסקתי לעשות שטויות בחיים.
לא להמציא תירוצים לכל מה שקרה,
לא להתנהג יותר כמו ילדה קטנה.
וזה עושה לי טוב בכל בחינה,
וזה נותן סיבה להתעורר בבוקר הבא.
ועכשיו כשהכל נופל למקומו,
הייתי צריכה איזה אחד להתחבר לליבו,
וזה היה נורא בפעם הקודמת,
אבל הפעם זה הולך להיות אחרת!
אז יש איזה אחד שגורם לי לצחוק,
שמסתכל עליי במבט כה עמוק.
שלא יכול לתת לי להיות עצובה,
שכל פעם שמתחשק נותן לי נשיקה.
שנשאר איתי ער עד השעות המאוחרות,
וישן איתי שוב למרות שאני גונבת לו את השמיכה והכריות.
שממלא את החסר מכל בחינה,
רגשית נפשית וממטיר אהבה!
שמספר לי הכל כמו ידידים,
ואוהב אותי כמו שאוהבים "חברים".
שמרגיש אותי כמו שאני מרגישה אותו.
שפשוט הוא שלי כמו שאני שלו!
אז מה אם אין לנו כותרת ואנחנו לא "חברים"?
את מה שיש ביניינו רק שנינו יודעים.
וכשכיף לי ואני לא רוצה דרך אחרת...
למה לעזאזל אני צריכה כותרת?