למה את עצובה, הוא שאל אותי.
אני עצובה כבר כמה ימים, אולי שבועות. לא ספרתי.
אני נוגעת-לא נוגעת בחפצים שנקרים בדרכי, מרפרפת על פני מילים
שנאמרות לי ונמצאת-לא נמצאת במקומות שאליהם אני הולכת, ורק
כשאני מחבקת מישהו אני באמת נוגעת ובאמת אוהבת ובאמת נושמת.
אני עצובה, כי כבר כמה שבועות, אולי חודשים - החברים שלי כבר
לא לגמרי שלי, וכל פעם נוסף עוד אחד אליהם, הירוקים. ואני
פוחדת כי אני יודעת שעוד מעט גם אני. וזה עצוב לי, שאנחנו
מתרחקים וזה נגמר. עצוב לי שאנחנו יודעים את זה, ובאותה מידה
יודעים שאין לנו כוח לשנות. והם נעלמים לי, קרובים כרחוקים,
והזמן שלנו קצוב ומוגבל ומחושב. ואיך אפשר לחשב או להגביל
כשאתה בסך הכל אוהב מישהו.
אני עצובה כי הייתי לא מזמן במקום אחר, קסום ונפלא ושלם. כי
הרגשתי שלמה. כי חוויתי. ועכשיו אני כבר לא חווה, רק קיימת.
ומתגעגעת. כל כך.
אני עצובה, כי כבר באמת מזמן לא יצא לי לאהוב. כל כך מזמן,
שאולי אף פעם. ועכשיו אני מרגישה שזה כל כך נכון - שזה כל כך
אמיתי, אבל לא מאמינה שזה יכול לקרות, לא מאמינה שיוותרו לי
הפעם על המכשולים. יודעת שתמיד ימנעו ממני.
אני עצובה כי אני פוחדת, ואני פוחדת כי אני לא יודעת מי ומה
אני אהיה בעוד חודש, בעוד חצי שנה. וזה מרגש אותי אבל גם מפחיד
ומוזר. ומאיים.
אני עצובה כי נגמרה התקווה בארץ שבה אני חיה, כי נגמר הצורך
והרצון והעתיד. ונשארו רק דמעות. ומילים - שלא משנות דבר.
אני עצובה כי כבר קר, ועוד מעט תרד עונה של חושך על העולם
ותקפיא לנו את הלב.
אני עצובה כי אני תמיד מגלה מחדש שהטובים ביותר מתוסכלים, לא
מרוצים, מדוכאים וכואבים. ואני כל כך רוצה לעזור ולשנות
בשבילם, ולא מסוגלת. וזה כואב.
אני עצובה כי חייו של אדם מוגבלים בזמן, ואני כל כך לא מוכנה
עדיין להפרד מאלה שנשאר להם כאן זמן מועט ואוזל.
אני עצובה כי עצוב לי, כי משתנה לי, כי נגמר.
אני עצובה כי יש לי בעצם
כל כך הרבה סיבות להיות עצובה.