אתה רוצה שאני אדבר ואני שותקת, שומרת הכל בפנים- כל מה
שקשור בך, וגם מה שלא.
החיים שלי נסתרים מעיניך, כמו הנפש שלי.
אתה, שנתת לי את חיי, אתה שהיית אמור להיות חלק נכבד בחיי,
אתה, לא...

אתה רוצה שאני אדבר ואשתף אותך וכשאני משתפת, אתה שומע.
שומע, אבל לא מאזין.
רק מהנהן בראש ושותק. לפעמים שואל שאלות, אבל שאלות שנשמעות
מתוך נימוס ולא מתוך התעניינות אמיתית.

אתה חלק מהחיים שלי ואתה מדבר על כך שאתה רוצה להיות חלק
חשוב ואתה רוצה לדעת הכל ולהיות מעורה בחיי.
אתה אפילו מנסה לשלוט בהם, כאילו שיש לך זכות, אבל אין
לך...
אתה רק מדבר ולא עושה דבר, לא נוקף אצבע לקירוב לבבות
ולחיבור נפשות אמיתי.

אתה שם, אבל במקום להיות חלק מרכזי בחיי, אתה עומד שם- אבל
מתחבא בין הצללים.
ואני, כבר שנים- מאז שאנחנו לא ממש ביחד, מנסה איכשהו להדביק
שבר לשבר בדבק מגע, מנסה לאחות את הקרעים שגדלים ומעמיקים ככל
שחולף הזמן, ככל שאנחנו רבים יותר וככל שאתה פוגע בי.

אתה לא יודע כמה שאתה פוגע בי. כי כל מה שאתה אומר וכל
ביקורת נוקבת אוזניים ולב וכל מעשה שאתה עושה, אתה כגבר
היקר לי בחיי, הופך אותם למורעלים הרבה יותר מכל אחד אחר.

מערכת היחסים בינינו כבר מזמן שבירה ועדינה כמשטח זכוכית דקיק
כנייר. ופה דבק ושם פלסטר, אבל אפילו צד הזכוכית שלי כבר סדוק
עד זוב דם.

ואתה מנסה להדביק עם סלוטייפ מלמעלה, שיהיה מודבק למראית
עין, לעטוף את זה יפה מבחוץ עם מילים יפות, חיוכים, חיבוקים
ונשיקות.
אבל בפנים, בפנים הסדקים מעמיקים ובעוד רגע, שנה או אפילו
עשור- כל המבנה העדין הזה ירעד ויתמוטט לתל פירורים, שברים
ורסיסים של רגשות. עיי חורבות.

וככל שעובר הזמן, אני רק נדהמת יותר כמה רחוק אתה מסוגל
להגיע, כמה קשה וחזק אתה יכול לפגוע, והכל בשם הגאווה, האגו
והכבוד העצמי.

אתה מעמיד פנים, מכסה עצמך במסיכות ותחפושות.
מעמיד פנים שאתה כל כך אוהב אותי.
מעמיד פנים שכל כך אכפת לך ממני.
מעמיד פנים שאני הכי חשובה לך בעולם.
מעמיד פנים שאתה מתנהג אליי הכי טוב שאפשר והכי מפנק והכי
דואג.
מעמיד פנים שאתה פתוח וליברלי אבל יש לך ראיית עולם צרה
וקשוחה.
נראה כמו איש מבוגר בן יובל אבל מתנהג כמו ילד בן עשור.
הכל הצגות.
הכל היגיון מחושב וקר.
הכל אינטרסים.
כל פעולה נעשית רק אם היא משרתת את המטרות, רק אם היא משרתת
אותך ואת האינטרסים שלך.
ולא משנה על מי אתה דורך בדרך. גם אם זה עליי.

ואני מבליגה.
ואני סולחת.
ואני שותקת.
ועוצרת
ומכסה
וקוברת
ומסתירה
ומחכה
אולי תשתנה, אפילו שברור לי שלא.

איש חכם אחד אמר לי, שאנשים לא משתנים.
שאם הם חשובים לנו, אנחנו צריכים ללמוד לקבל אותם כפי שהם, עם
כל הבעיות שלהם והקפריזות שלהם והמינוסים שלהם.
שאני צריכה לאהוב אותם למרות ובגלל מי שהם, ואם אנסה לשנות
אותם- אני רק אסבול עוד יותר, כי אני אנסה לעשות את הבלתי
אפשרי.

וזה נכון.
הבנתי את זה, אבל היה לי קשה לקבל את זה.
באיזשהו מקום, עוד קיוויתי שאולי הוא טועה. אולי תשתנה. אולי
דברים ישתנו.
אבל הם לא.
מערכות יחסים של שנים הבנויות על בסיס רעוע ועקום שממשיך
להיבנות ככה, יקרסו יום אחד. יום אחד זווית הנטייה של הבניין
הזה תהיה כה גדולה, עד שהוא ייפול.
יום אחד הבניין יתמוטט על שנינו ויקבור אותנו בתוכו.

יום אחד.
ומה שמפחיד אותי, שהיום הזה
באמת יקרה
ואולי אפילו
בקרוב...