אמרת לי שאתה ערפד.
אז ראיתי שאתה מסוגל לאכול בשר כמעט נא, זה לא עושה עלי רושם.
אני חייבת לזרוק הערות עוקצניות מתבוננת בך בוחן כמה ניביך
התארכו כל ערב מול הראי.
זה מגוחך. ראיתי מספיק אנשים עם ניבים כמו שלך.
חי בעולם של פנטזיות... מה עובר עליך?
נמאס לי שאתה נעצר כל פעם, מתאפק שלא לנשוך אותי
וגם מציין זאת באוזניי. זה מפריע לי לגמור. אני מודה, אתה אחד
מהמוצלחים שהיו לי,  גמיש באופן בלתי רגיל.
אבל הסטיה הזאת לא ממש עושה לי את זה.
הפכת כמו חיית מחמד. מאכילה אותך כל יום כשאני חוזרת מהעבודה.
לעתים אני חושבת לעצמי שאולי עשיתי טעות שהכנסתי אותך לביתי.
ובכל זאת, התמכרתי אליך. הכל כל כך נוח,
לחזור כל יום ולקבל מנה גדושה של אהבה.
התחלתי לרחם על עצמי עם כל הסטוצים שהיו לי לפניך.
הפסקתי להביא חברים, הפסקתי עם המסיבות. אני מטפחת אותך כמו
צמח יקר ערך והריטואל הפך קבוע. לא מאמינה למילה מהתסביך
המתמשך שלך ועדיין מצאתי את עצמי מכסה את כל החלונות בדירה
בווילונות אטומים לאור. כל בוקר אני נפרדת ממך בנשיקה על הלחי

מוודאת שתענה לי בחיוך של ילד מתוך שינה.
רק שתעמיק שנתך ותנוח לקראת לילה נוסף של שעשועים שתעניק לי.
אני נדהמת מכמות האנרגיה שיש לי יום למחרת.
באמת כבר לא ישנתי שבועיים?
החלטתי שדי. אני חייבת להתעורר מהחלום לפני שיהפוך לבלהות.
לא רוצה לאבד שליטה ונמאס לי לשמור אותך בסוד.
לקחתי יום חופש והבוקר אני מסיטה את כל הווילונות.
עוד רגע אני נכנסת לחדר שלנו ומציפה אותו באור שמש.
ארוחת בוקר ויין מוכנים לצאת לפיקניק.
הגיע הזמן שנתחיל להתנהג כמו זוג נורמאלי.
הצווחה שלך הבהילה אותי.
עוד כשהווילון בידי הספקת לזנק לעבר חדר האמבטיה.
בהתחלה ניסיתי ללעוג לך, בהמשך ניסיתי דברי מתיקות.
כל היום אנו יושבים גב אל גב כשדלת האמבטיה מפרידה בינינו
ואתה לא מדבר.  השמש שקעה בינתיים והנה אתה מגיח החוצה.
"אני מצטערת, לא תיארתי שמצבך כל כך חמור.
אתה חולה?רגיש לאור?"
"את יודעת טוב מאוד."
"חשבתי שאתה מתבדח... שזה.. שזה חלק ממשחק..."
"אני לא יכול לבטוח בך. אני עוזב."
ארזת את חפציך ויצאת אל הלילה. אני שותקת. אולי עדיף כך.
לא צריכה את המשוגע הזה על הראש.
בכלל הגיע הזמן שאמצא מישהו שפוי ונתמסד.
סוף סוף לילה של שינה אמיתית. אני מתענגת על תחושת
ההירדמות במיטה אחרי כל פעם שאני מתעוררת.
התעוררתי יותר מידי פעמים ושוב מתהפכת ושוב.
היום שאחרי היה סיוט מתמשך. לא מצליחה להחזיק את עצמי ערה,
מנסה לחטוף תנומה קלה והעובדים שלי תוקעים בי מבטים מוזרים.
כלום לא התקדם עם הפרוייקט ואני מתחילה להיות מודאגת.
להוריד את הווילונות דבר ראשון. לא רוצה להזכר בך.
אבל עוד כמה רגעים, אקח קודם עוד לגימה מהיין של אתמול.
אולי תחזור אלי. הווילונות לא מפריעים לי כל כך.
כדאי שהבית יהיה חשוך למקרה שתחזור.
עוד באותו הערב חזרת אלי. נראית תשוש ועצוב.
אני מחבקת אותך ומצטערת בלחש.
מיד התיישבנו לאכול ונראה שהכל נשכח. עדיין מקננת בי תחושת
ספק לגביך. אתה מוצץ את אומצת המדיום שהכנתי לך ושותק,
משאיר אותי עם מחשבותי.
מה אני אעשה איתו? הרי לא נוכל להמשיך כך לעד.
נזכרת בלילות שלנו ומניחה את ספקותי בצד.
אני לא מאמינה לו אבל לא אכפת לי לשחק את המשחק.
יש בו משהו שאי אפשר לעמוד בפניו.
רק עוד טיפה.  הכל יסתדר בסוף.
הלילה האחרון היה בלתי נשכח.
השתוללנו צמאים מתאווה שלא יודעת גבולות.
ושוב אתה נעצר, מתבונן בי במבט בוער,
מסיט את שערותי ומגלה את צווארי.
"את יקרה לי...
נדרש ממני מאמץ עילאי להתנהג בניגוד לטבע האמיתי שלי"
הנה זה מתחיל שוב ולי מתחילה להגמר הסבלנות.
"נו אז תעשה את זה. אני מסכימה. לא פוחדת."
"לא. את תחיי חיים של סבל... אני... לא רוצה לפגוע בך."
תפסתי את ראשו, עיני תקועות בעיניו האדומות.
אוכל להוכיח לו שהכל בולשיט.
"תעשה את זה! תנשך! נו! תנשך! אני לא פוחדת!"
סיננתי מבין שיניי.
ההתנגדות של ראשו שככה לאט והוא מקרב את פיו אל צווארי.
זה הכל שטויות. אין ערפדים. אין ערפדים! שטויות!
ליבי כמעט ויוצא מבין צלעותי,
נשימותי מגבירות את קצבן מלוות באנחות. אין ערפדים. אין...

בוקר. קרני האור שמצליחות להשתרבב מבעד לווילונות הכבדים
משרטטות ציורים שובבים על הקיר.
מבעד לסדקים הצרים בעיני יכולתי לראות כתמים של דם
ספוגים על המצעים. ואותך.  מיששתי את צווארי. היום אני אלבש
את החולצה עם הצווארון הגבוה.
את רואה, זה שום דבר.שנינו בני אנוש, חשבתי לעצמי.
מצא חן בעיני כל הקטע של הנשיכות.
מסתבר שאני לא כזאת שמרנית בכל מה שנוגע לסקס אחרי הכל.
תמיד אהבתי לגלות על עצמי דברים חדשים.
ואתה, אתה תראה שזה שום דבר ותצא מעולם הדימיונות שלך.
זה שום דבר.

מוזר אבל אני לא מצליחה לעזוב את חדר המדרגות.
אור השמש חזק עלי.
אני נתקפת בכאב ראש חד וממהרת אל תוך הדירה.
שניים שלושה כדורים יסדרו את זה. אני צריכה לישון יותר...
זאת היתה רק שאלה של זמן מתי אני אחטוף את ההתמוטטות...

כבר שעה שאני יושבת בחדר המדרגות ובוהה
בשימשה הכהה של הדלת.
מה קורה לי? אני מאחרת לעבודה...  
הודעתי להם שאני לא אגיע היום.

רעבה נורא. כרגיל המקרר ריק.
לחם... לא, אני צריכה משהו משביע יותר.
הבטן מציקה לי... אני חייבת לאכול משהו.
אם לא הסחרחורות יתגברו.

אני שומעת את הנשימות שלך מהמטבח.
אף פעם לא שמעתי אותך נושם חזק כל כך.
ניגשתי אליך. אתה נראה שליו ומחוייך, ישן שנת ישרים.
הצוואר שלך חלק, עור דק ומתחתיו פועמים עורקים של דם.
הבטן שלי...