הוא מת.
הוא נסע אלי ומת.
מוות חסר כל רומנטיקה, יציאה מהמכונית, וזהו.
והחיוך הזה ששלושה שבועות לא יוצא לי מהראש, והדיבור הזה,
המצחיק. וההודעות ששלחת אותו לילה להבהיר לי שזה הרבה יותר
מסתם. ואני רוצה כל כך לכתוב משהו מחוכם שיפיג את הכאב, או
לפחות שיוציא אותו החוצה. אבל מהרגע שהודיעו אני אפילו לא
מצליחה לבכות.
נתקעת בחדר השמאלי של הלב, ואתה לא יוצא לי משם.

מחכה שתצלצל, שתגיד שהנה אתה מגיע, אבל אתה לא מטלפן, בכלל. גם
לא מבקש שאני אבוא אלייך ואומר לי בקול מיואש שיש 842 בדיוק
בשביל זה. וכל סיפורי יום ראשון שלי עלייך וכל הבסיס שלי שכבר
שמע כל סיפור אפשרי והכל נמחק נגמר היום. שהודיעו לי בקול שבור
שהוא נסע אלי ומת. ליד חדרה יצאת, לא יודעים למה, אני מכירה
אותך בטח רצית להחליף דיסק לשיר תוך כדי נסיעה ולתופף על החלון
ביד השניה.

כבר כל היום שאני לא מצליחה לבכות והשם שלך שמופיע בכתבות
באינטרנט, אותו שם שהעביר בי חום מעביר בי צמרמורות קור שלא
עוברות. אני רוצה שתדע, שהיית מיוחד בשבילי, וכל כך חיכיתי לך
אתמול ולא באת. נסעת אלי ונהרגת.
כל כך רוצה לכתוב משהו מחוכם שיפיג את הריקנות הזו שיש בי
עכשיו ולא מצליחה בכלל.


<לינון>