בשביל לאהוב באמת צריך להיכנע לאהבה,
וזה מה שעשיתי,
נכנעתי לך,
התמסרתי לך,
נתתי לך,
ואהבתי באמת, כל כך הרבה.
נפגעתי ממך,
שמחתי בזכותך,
בכיתי בגללך,
צחקתי איתך,
ואני עדיין אוהבת אותך.
אבל עם כל זאת ביום שבאת ואמרת
שאתה לא באמת שלי,
ושאתה לא רוצה לפגוע,
אז פגעת הכי הרבה.
הכאב החד שהרגשתי היה כאילו הוציאו לי את הלב
ודרכו עליו באותה צורה שדרכת עלי שוב ושוב!
הזילזול והחוסר כבוד אבל
האהבה וההרגשה הבלתי מתוארת של אהבתי אליך,
החזיקו אותי בחיים.
עכשיו אני מתה.
הכאבת לי, פגעת בי ופעם אהבת אותי ונתת לי,
היום אתה נותן כאב ופחד מכאב דומה בעתיד.
העיינים נפוחות, הפנים כואבות,
הגוף רוצה לפרוק כאב שגדול עליו,
בעקבות האהבה הגדולה באה הפגיעה הגדולה ביותר,
איך יכולת לעשות לי את זה ?!
נתתי לך הכל !
בחיים לא בגדתי, דיברתי רק אמת, הרגשתי מצפון על כל דבר קטן
שעשיתי, סיפקתי אותך, תמכתי בך, הקשבתי לך,
סלחתי לך
נתתי לך אהבה שבחיים לא תקבל שוב.
ואפילו דמעה אחת לא ראיתי ממך,
אף סימן של חרטה,
אף לא סימן של כאב.
אני כואבת,
הזמן ירפה את הכאב זה בטוח,
הוא תמיד עושה את זה.
אבל הזיכרון תמיד ישאר.
הזיכרון הטוב של איך  היה,
המחשבה של איך היה יכול להיות יותר טוב,
אם רק ההית רוצה, כי אני נתתי את עצמי, את כולי,
ההייתי מוכנה להפוך עולמות בשבילך
ואתה יודע את זה!
ובין כל הזכרונות ישאר הזיכרון הזה,
של הכאב, היד הרועדת,
הדמעות הזולגות והגרון הנחנק.
המחשבות רצות לי בראש במהירות האור,
על כל הטעויות שאני עשיתי, על אלה שאתה עשית בעבר
ועל זאת שעשית היום.
הפסדת אותי.
בחיים אני לא אתן לך את מה שההייתי מוכנה לתת,
וזה בעצם הכל, הייתי מוכנה לתת לך את עצמי.
ואתה ויתרת.
אתה עוד תתחרט ואז זה פשוט יהיה מאוחר מידי
כי פשוט הפצע העמוק הזה שאתה גרמת לו
בחיים לא ירפא.
אני בחיים לא אחזור להיות אני, או כמו שהייתי לפני זה,
הכאב משנה את האדם.