כן זה ככה. שמי טניה באתי מרוסיה ב-1986. אני יהודיה אמא
ניצולת שואה.
זה היה נפלא! הפעם הראשונה שלי הייתה נפלאה! ילדתי. יצא ממני
תינוק קטן שיהפוך לילד, לנער לאיש מקסים. לאיש שלי. או אולי
היתה זאת אישה, נערה, ילדה.
קל מאוד להתעלם מעולם הפנטזיות הפורה שלי. הוא נוטה להתבלבל
קצת. כולם אומרים לי, את משוגעת, פסיכית, צריכה להיבדק. הם
צודקים אבל... אף אחד לא יודע אף אחת לא יודעת. למה אני פה? מי
צריך אותי בכלל?! איזו משמעות יש לחיים שלי?!?!

מה ההגיון בחיים המזוינים שלי?! למי אכפת ממני?! מי אוהב
אותי?! ולמי לעזאזל זה משנההההההה?!?!

סליחה... גלשתי.
אז אני משוגעת, אז אני אובסיסיבית, אז השהייה בבית הזה של
אנשים ש"מוגדרים" כמוני עוזרת? מי מבין אותי? אם אני לא אומרת
כלום מי ישמע? מי יחשוב עלי? מי ינתח אותי?
אני לא פסיכית אני רגישה. אני מפחדת, כואבת, אנושית. פשוט
מחפשת...