איך שהוא השתחרר כבר החלו להפיל עליו את כל המטלות.
המעטפה הזו שרצה מיד אחת לאחרת הלוך חזור ושוב הלוך והוא כבר
לא ידע איך להתמודד עם השד הזה יותר. השד האדום הגדול והמפחיד
הזה שרוצה רק לצחוק מהסבל, הסחרור והבלבול שלו. כן וכמובן היתה
גם היא ובטח שהוא כבר לא יכל להסתכל לה בעיניים או אולי שהוא
פשוט לא רצה.
ההעברות הפכו מסובכות יותר עכשיו, הוא לא היה מרוכז בכלום חוץ
מהשד והשד לא הרפה, הוא ישב לו אי שם בין האונות לחד ושינה כל
מחשבה שיכלה להביא איזה שהיא הבנה או תיאור.
לפעמים מאוחר בלילה הוא היה שוכב לידה אחרי שסיימו, וכמובן
שהיא ישנה וחושב על מה כבר יכול להיות מסובך בלקחת מעטפה עם שם
עליה, למצוא את האדם ששמו מתאים, ללכת אל האיש ולהראות לו
אותה. לא מסובך אבל בכל זאת הוא לא מתמודד עם הלחץ.
ביום אחד כאשר שכב וחשב לו הוא נזכר באותם ימים לפני שסגרו
אותו, אבל איך שהוא התחיל להבין קצת, החבר האדום שלנו הפריע
וגרם לו לפתח דיון בינו לבין עצמו לגבי שמות בנים בכורים של
מפורסמים כמו בנו של נפולאון או סמואל בקט.
 הוא מצא עצמו  עצבני יותר ויותר בימים שבאו לאחר מכן, הוא
פיתח סגנון שהיא תמיד היתה טועה ומגדירה אותו בתור "אדיש" או
שהיא לא טעתה כי נכון היה בו שמץ של אפתיות מסויימת אבל זו לא
היתה הבעיה, בנוסף הוא גם הביא עוקצנות חדשה לחייו והחל
"למחוק" את האנשים בחייו. עד מהרה לא היה מנוס מהעימות ההולך
ומתקרב איתה, טיפש הוא לא היה והוא החל להכין עצמו אבל לזה הוא
לא היה מוכן. , היא כמוהו היתה מוכנה והחליטה שאת הויכוח הזה
היא לא מנהלת לפי החוקים.
הכל היה מוכן, הקפה שהכינה היה על השולחן גם להרגיע וגם ולשפוך
במקרה הצורך, היתה מגבת וקרח במצב שליפה מיידי במידה והקפה אכן
יישפך. כמו שאמרתי הכל היה מוכן, היא ישבה על הכורסה בהתה בקפה
ושחזרה בראשה את כל העימותים הקודמים שהיו והיא ידעה שהוא
יופיע עם מעיל העור ומשקפי השמש שלו למרות שהמעיל לא מספיק
בשביל לנצח את הקור החורפי ההולם ושמש כמובן שלא היתה. היא כבר
ראתה בעיניה אותו נכנס כמו תמיד ומתחיל את טיעוניו מרגע שנכנס
בדלת מבלי לומר שלום או להראות כל סימן להכרתו בה, היושבת
בחדר, והיא כבר שמעה אותו באוזניה אומר את המשפט המייגע
והמיובש שלו: "את יודעת כמה הקשר בייננו חשוב לי, אבל ככה אני
לא יכול להמשיך.". היא חשבה לעצמה שדי, נמאס לה הפעם היא תעשה
את זה שונה.
הקור התמיד בעודו היה בדרכו אליה, הוא הרגיש את השיגעון אוחז
בו, הוא כמעט ואהב אותה, והיא למרות שלא שמרה לו אמונים בהיותו
סגור חכתה לו ואכן היא היתה שם שהוא יצא מהשער על זה אין
ויכוח, הכל היה מושלם מבחינתו בקשר הזה והוא לא הבין על מה
עליו להתלונן. צעדיו האטו כאשר עברו מחשבות אלו בראשו, וכאשר
נוכח להבין שזו המחשבה הברורה והטהורה הראשונה אשר עברה בראשו
זה זמן רב, התבלבלו רגליו והוא כמעט ונפל מהחידוש. הלחץ בראשו
הבהיר לו שלא משנה מה הוא מרגיש הצורך בעימות חזק ממנו בהרבה.
בניינה היא כבר קרוב, רק מעבר לפניה הקרובה והוא הבין שעליו
למצוא משהו לעלות בכדי להצדיק את כעסו.
צלצולו האפור והרוטן של האינטרקום נשמע בדירתה והיא קמה, הוא
לא אמר דבר אלא רק צלצל אבל היא ידעה ואמרה: "בוא תכנס, הכל
מוכן והדלת פתוחה."
הוא עלה שתי קומות, נעצר לנער את הקור מאצבעותיו, לעבור שוב
בראשו על הבעיה אשר המציא ולעשן עוד נובלס לפני. היא בדירתה
פנתה לדלת ונעמדה מאחורי הקיר כך שלא יוכל לראותה כשנכנס.
הוא המשיך בטיפוס עד הקומה השמינית, הגיע לדלת, פתח את הדלת
ומיד החל ואמר: "את יודעת כמה הקשר בייננו." תוך כדי דיבור הוא
הרים עיניו לסלון וקלט שהיא לא שם. "פה" הוא שמע מאחוריו, הוא
הסתובב וכאשר ראה עיניה כבר הבין מה עומד להתרחש, כבר היה
מאוחר מידי והוא הרגיש את הכאב החד בבטן.
לאחר שנכנס נעמדה מאחוריו וחיכתה שיבין שהיא לא שם, וכאשר הבין
היא אמרה: "פה!" וכאשר הסתובב היא הכניסה לו אחת בבטן, אחת
חזקה מספיק בשביל לעצור את ליבו לשבריר שניה ולרוקן את כל
האוויר מריאותיו. הוא אחז את בטנו ונפל לברכיו, ובעודו מנסה
להחיות ריאותיו היא דחפה אותו לרצפה. הוא נפל ופרצופו נחבט
ברצפה, היא הפכה אותו על גבו והתיישבה על החזה, היא ראתה את
טיפת הדם על מצחו ונבהלה מעט אבל החליטה להתעלם ממנה.
היא: "נשבר לי!, נשבר לי הזין כבר מהטקסים המפגרים והמייגעים
שלך!" היא לקחה רגע בשביל לבהות בפרצופו המבוהל ונכחה לדעת
שהוא עדין לא שם לב לדם שעכשיו כבר התרבה ונמרח על שערו. תוך
כדי פתיחת חגורת מכנסיו היא אמרה: "מה שהולך לקרות עכשיו זה
שאני הולכת לזיין אותך ואחר כך או שתחסוך ממני את זיוני השכל
על השד האדום שלך ותלך ולא תחזור או שנדבר." "אבל.." הוא ניסה
סוף - סוף לומר משהו, "אבל זה לא ילך רגיל אלא אני אשאל ואתה
תענה וחסר לך שתוסיף מידע מיותר!" היא קטעה אותו.
היא זיינה אותו והלכה להתקלח. היא חזרה ונשכבה מימינו. "נו.
אתה הולך או נשאר?" שאלה. "נראה לי שנשאר, טוב לי איתך." אמר
תוך התגלגלות לכיוונה. הוא הניח את ידו השמאלית לרוחב בטנה
החשופה והפנה מבטו אליה טמן אפו בשערה ועצם עיניו. הדם בשערו
התקשה והפך את שערו לקשה ומגעיל. היא יעצה לו להתקלח אבל הוא
מען והבטיח שילך עוד מעט.
הם לא הרגישו אבל כמו שהם שוכבים כך עברו כעשר דקות מבלי שאף
אחד או אחת דיבר.
היא נשברה ראשונה ואמרה: "את הדבר הבא אל תשאל איך אני יודעת
ואני לא אשקר לך.. בסדר?" "למה?." הוא ניסה לשאול אבל היא קטעה
אותו: "בסדר?!!!" "כן, בסדר." הוא אמר בכניעה. היא החלה ליהנות
מהשליטה החדשה שירשה על היחסים בינהם. "על מה חשבת בדרך הנה?"
פתחה. "על זה ש." הוא ניסה לענות, "טוב זה לא ממש מעניין אותי,
אבל הצלחת לחשוב נכון?, השד כאליו ונעלם נכון?." אמרה או שאלה
(גם הוא לא ידע). "נכון, איך ידעת?" אמר. בעצבים תפסה את פטמתו
וסובבה בחוזקה ולחשה בשיניים סגורות: "תגיד אתה לא מקשיב?!!!,
אמרנו שאתה לא שואל!!" היא הביטה בעיניו וראתה את פחדו וכיצד
הוא נעלם וחוזר לדמותו מימי הבית ספר. כאשר חשבה שמספיק היא
הרפתה במחשבה שתוכל תמיד לחזור לזה במקרה הצורך. היא התחילה
שוב: "חשבת נכון?" "כן." הוא ענה: "אני לא יודע איך פתאום זה
קרה אבל הייתי ברור לעצמי שוב." " אני, זה רק בגללי, אני יודעת
שחשבת עלי ושוב אל תשאל איך אני יודעת, אבל תדע שמה שאתה מרגיש
אליי זה יותר ממספיק לעצור, להשבית ואפילו להשמיד כל שד שתוקף
אותך אישית." אמרה. הוא שתק לא היה ברור אם בגלל הלם ההודאה או
בגלל הטון האוהב, המבין והרוצה לעזור שבא דווקא אחרי האיום
הקודם. פתאום חזרה אליו הרגשת הילד הקטן אבל הפעם בהשפעתו
הישירה של טון דיבורה, הוא הרגיש שהיא אמא, לא משנה של מי אבל
עדיין אמא. "אתה מבין שאני עכשיו אומרת לך שאני היא שהולכת
להוציא ממך את השד?" הוסיפה.
כך בלי התראה או להראות כל סימן הוא נרדם והיא הופתעה מכך שלא
התעצבנה אלא פשוט עצמה עיניים וחיכתה לחלום שיגיע.
בבוקר שבא לאחר מכן וכמוהו גם כמה הבוקרים הבאים הוא קם כחדש
הוא הרגיש כאילו הוא היה מכושף עד עכשיו וכעת הוא מצא את כישוף
הנגד הוא עשה עבודתו נאמנה ולא רק אלא הוא גם מצא דרך אפילו
להיות נחמד בעודו עושה אותה. כל מה שהוא חשב עליו היה היא,
דברים שקשורים בה ודברים שהיו היא במהותה. לאחר מספר ימים הוא
שם לב שהוא מתחיל לחשוב על כל העולה בראשו, הוא היה חזק, הוא
ניצח, או לפחות כך הוא חשב, הוא ניצח את השד וגם, עכשיו במצב
החדש הוא התנתק מהתלות העצומה בה. הוא מצא עצמו חושב המון על
מה יותר חשוב, הניצחון או הניתוק.
מהר מאד התברר שזה לא משנה כי הוא לא ניצח בכלל אלא רק התנתק
ממנה, הוא לא ידע זאת ואין סיבה שידע אך השד לא ויתר ולא נוצח
הוא פשוט מצא לו תחום שליטה חדש. בעוד גיבורנו מאושר מיכולתו
המחודשת לחשוב, להרהר ולהגות ואפילו להכריז על עצמו כפילוסוף,
בתוכו התפתחה מחלה.
ידידינו היה גאה ביכולתו החדשה והיתה לו סיבה טובה להרגיש כך,
הוא היה טוב בהרהוריו, אפילו עד כדי כך שלדעתו מצא פתרון
הרגשתי וטיפולי לחולי דיכאון ושינאת הורים.
מבחוץ לא היה כל סימן למחלתו ההרסנית שבאה מבפנים. הסימן
הראשון לה היה כאשר ישב בדירתו וצפה בטלוויזיה, בדיוק נגמרה
אחת מתוכניותיו האהובות ונותר בו החשק לצפות בעוד משהו טוב,
הוא החל לדפדף בין הערוצים ולא מצא כלום, אז זה החל, הוא נאבד
בתוכו, הוא לא הרגיש כלום, אישוניו התכווצו עד כמעט ונעלמו,
פיו נפער בשיניים סגורות והוריד בצווארו התנפח, הוא הניף את
ספל הקפה הגדול והכבד שהיה לצדו והשליכו בעוצמה על המסך, הספל
חדר את המסך ופיזר את זכוכיותיו על הרצפה שלפני הצג.
כך הוא ישב מתנשף בכוח עד שרוק בצורת קצף התווסף בקצות פיו,
עברו כך כמה דקות.
פתאום הוא התעורר כאילו מתוך חלום, רגוע מאד עד שנרתע
מהזכוכיות והניצוצות החשמליים שיצאו ממה שהיתה עד לא מזמן
הטלוויזיה שלו, הוא לא ממש הבין מה קרה וגם לא מיהר לחשוב על
כך, פשוט ניקה את החדר פינה את הטלוויזיה וירד לקנות אחרת.
בימים שבאו לאחר המקרה הוא כבר לא הופיע אצלה בדירה, הוא פשוט
עשה את עבודתו וממש לא נראו עליו סימנים למחלתו החדשה.
במהלך אחד הימים נעצר בדוכן שבו היה קונה סיגריות, זה היה דוכן
קטן שנראה כמו כרגע נשלף מאיזה שוק או מהתחנה המרכזית הישנה
בתל אביב שעל קירותיו היו מה שנראה מספר אין סופי של עיתוני
זימה ומאחור היתה ארימה של ספרי סקס בחופן שפות שונות. על הקיר
הצדדי היתה את אותה שידת סיגריות רגילה שיש בכל מקום, כזו
שמחולקת לעמודות ובכל עמודה סוג אחר של סיגריות כשלקאמל
ולמרלבורו מוקצבות שתי עמודות. על השולחן בחזית היו את כל
הדברים הבנאליים כגון: מציתים כולל כל החיקויים הזולים
ל"זיפו", גז מילוי בכמה סוגים, עטים, עפרונות מחודדים כמו
חניתות קטנות, סכיני גילוח, ובסוף השולחן ישבו שני תערי גילוח
יפיפיים ושני סכיני גילוף עם איתורים מדהימים על הקט.    
הרוכל בדוכן היה ניסים שעד לפני כשנתיים עמד דוכנו בתחנה
המרכזית בתל אביב. את הדוכן החדש רכש בלחץ אשתו סימה שנבהלה
אחרי שפועל ממורמר מהשטחים הטמין מטען באחד הפחים בתחנה ופוצץ
אותו, היא דרשה שיעבוד באזור פחות הומה.
ניסים היה כבן שישים ושלוש והוא עסק במקצוע זה כעשרים וחמש
שנים, היום היה יום מיוחד בשביל משפחתו, לאישתו היום ימלאו
חמישים ושבע שנה והוא היה טרוד במתנה שעליו לקנות לה. אותו יום
עבר כיום רגיל בשבילו, בלה ואחותה הזקנות באו לקנות פרחים,
העתק של פנטהאוס בשביל נכדה של בלה ושלוש חפיסות טיים בשביל
אחותה של בלה כמו כל יום בדיוק בשעה עשר ומנצור העורך דין ממול
בא לקנות חפיסת ווינסטון לייט בערך באחת עשרה, שלושתם היו
הקונים הקבועים היחידים שהצליח ניסים לאסוף בשנתיים שבהם הוא
עובד באותו מקום.
בערך בשתיים ורבע הופיע ידידינו בדוכן, ניסים פנה אליו בנימוס
והוא ביקש חפיסת נובלס, ניסים הוציא חפיסה מהעמודה והניח על
השולחן, ניסים שאל בתמימות: "כמה עולה נובלס בימינו?" הוא ראה
את האדם מולו משתהה שניה לפני שאמר לו: "ארבע שישים." ניסים
הופתע: "איך אתה לא מתבייש לרמות זקן כמותי?, אני כבר עשרים
וחמש." ניסים נעצר כאשר ראה את שיניו של העומד מולו וכשהביט
בעיניו, באישוניו הנעלמים. הוא הופנט מעיניו ולא ראה את תגובתו
עד שהרגיש את הכאב בעינו השמאלית, הוא ניסה לצעוק אבל תחושה
מוזרה בצווארו מנעה בעדו, הוא נפל קדימה והדבר האחרון שראה הוא
דם המתפשט על השולחן.
  הוא הביט בשמים, בעננים הכבדים והרגיש את הקור הסורר. הוא
הביט בשעונו לפני שהתקרב לדוכן השעה היתה שתיים ושבע עשרה,
חיכה שניה שהרוכל יפנה אליו את תשומת ליבו מהעיתון שקרא ואז
ביקש חפיסת נובלס.
הרוכל שאל אותו: "כמה עולה נובלס בימנו?" הוא החל מתעצבן, הוא
הביט ברוכל ושאר שהוא לא ממש מצליח מבחינה כספית ולכן ברור
שהוא יותר מבקיא בכל הנוגע למחירים ואפילו בטח ממורמר מהעובדה
שהם כל כך זולים, אבל הוא החליט להתחשב בעובדה שאולי הרוכל
סנילי ולנצל את העובדה. לאחר שניה השיב: "ארבע שישים." הוא
הביט ברוכל בעיניים ישרות וראה את תנועותיו העצבניות כאשר גילה
שמנסים לרמותו. אבל חברנו מאיזה שהיא סיבה הרגיש מרומה בעצמו
הוא החל שוקע ונעלם בעצמו וכשהרוכל אמר: "איך אתה לא מתבייש?."
זה נשמע אצלו בראש כמו הד, את ההמשך הוא אפילו לא שמע. גופו
תפס את אחד העפרונות המחודדים ונעץ אותו בעינו של הרוכל, הרוכל
אפילו לא הספיק לצרוח לפני שידו השמאלית של המשוגע העבירה
לרוחב צווארו חתך בעזרת את התערים שהיו על השולחן.
לאחר שהרוכל צנח על השולחן ניגב את התער על גבו והכניסו לכיס,
הוא תפס את חפיסת הסיגריות באגרופו הסתובב והחל הולך בכוח
ובכעס ברחוב. הוא נראה כמו רוצח עם מבנה גופו הרחב בתוך מעיל
העור שלו.
הוא התעורר רק כאשר הפיל בחורה לרצפת הרחוב כשלא הספיקה לברוח
ממסלול הליכתו. הוא היה מבולבל, הוא הביט בחפיסה המקומטת שבידו
ואז העביר מבטו אליה, אל פרצופה היפה. לאחר שניה התעשת התנצל
ועזר לה לקום.
הוא המשיך ברחוב כשהוא מנסה להבין מה הפסיד בזמן שחלם. כשהגיע
לסוף הרחוב החליט שהוא מרגיש מוזר מידי להמשיך לעבוד היום
ושהוא יחזור למשרד לבקש לסיים מוקדם.
כבר עברו כשבע דקות עד כשהגיע לפתח משרדו של מנצור, הוא לא
התרגש מההמון וההתרגשות מסביב לדוכן שעמד ממול למשרד הוא הניח
שהמוכר חטף התקף לב או משהו, הוא פתח את הדלת ועלה למשרד.
עברו כמה ימים ושוב לא ניכר בו כל סימן של המחלה, הוא עבד,
ועבד טוב ולאף אחד לא היו תלונות. הוא כמו שאר תושבי המדינה
היה מזועזע מהרצח המחריד אשר סימה האישה המבוגרת מתל קציר
קיבלה ליום הולדתה, הוא הביע זעזועו בשיחות קטנות אשר נהל עם
האנשים שלהם מסר מעטפות.
עברו כבר שלושה שבועות מאז היה אצלה בדירה.
הוא הרגיש טוב, הוא היה במצב רוח טוב לפילוסופיה פנימית, הוא
הביט החוצה מחלון על הגשם הקל אבל לא היה לו חשק לחשוב, הוא
רצה לצאת.
הוא הלך לו ברחבי העיר מרחק די גדול תוך שהוא בוחן כל פאב
ומחפש משהו מתאים. לבסוף הוא מצא, "אנגלי שחור" אמר השלט מעל
הכניסה, הוא חשב שזה לא שם מוצלח כל כך אבל מה שהוא ראה מהחלון
נראה לו טוב. הוא נעמד בכניסה בשביל לבחון את הפאב טוב יותר.
הפאב לא היה אפל אבל הוא גם לא היה מואר מדי. מה שהיה חשוב זה
שלא היתה מוסיקה מפוצצת כמו שיש בפאבים בימינו אלא מוסיקה חלשה
אבל נשמעת, כזו שעדין אפשר לדבר מבלי לצעוק, היה באר ארוך עם
לפחות שמונה ברזי בירה שונים דבר שהיה נדיר בארץ. לא היתה רחבת
ריקודים ולא היה מקום ליותר מידי אנשים, מכונת המוסיקה העתיקה,
שולחן הסנוקר בפינה ולוח החצים לדעתו פשוט הפכו את המקום
למושלם.
הוא התיישב בשולחן פינתי והרים יד למלצרית, היא באה והוא בקש
קרלינג מהחבית תוך מסירת מסר לברמן המאתגר אותו בנוגע לכמות
הקצף שיוגש לו. לא היה ברור לו למה אבל שמה, "אלה", אשר הופיע
על התג אשר ענדה תפס את תשומת ליבו, והוא השתמש בו בהדגשה
בהזמנתו. הוא ישב ובהה במשקוף שמעל הדלת.
עברו כמעט חמש דקות עד שחזרה המלצרית עם הבירה ובוטנים, הוא
הופתע שלא התעצבן, הוא חייך והודה, כאשר זזה ראה פרצוף אישה
יפה למדי מדבר על הבאר עם גבר כלשהו, הוא לטש עיניים ביפה
וניסה להיזכר מאיפה הוא מכיר אותה, אחרי כמה רגעים זה קרה והוא
נזכר שהפילה לאדמה. מיד לאחר שניזכר היא הבחינה בו, הם הצליבו
מבטים למשך זמן ממושך. הגבר עימו דיברה הבחין שתשומת ליבה כבר
לא שלו והפנה מבטו לראות על מה היא מסתכלת, הוא נפגש עם עיניו
של ידידינו, לאחר שניה ויתר, כנראה שנבהל ממראהו, הוא קם והלך.
לאחר שהגבר האחר פינה את מקומו הוא סימן לה לבוא ולשבת מולו.
היא קמה וחצתה את הפאב. בעיניו היה זה כאילו לקח לה שעות
להגיע, הכל פתאום הפך להילוך איטי, השמלה ההדוקה שלה אפשרה לו
לחקור כל חלק בגופה.
כשהתיישבה הכל חזר לקצב רגיל וזה תפס אותו קצת לא מוכן, היא
הבחינה  בפרצופו המבולבל ולא ידעה מה להבין מכך. "הזמנת אותי
לשבת כאן, נכון?"
שאלה. "כן!" ענה חד משמעית. מכן השיחה הלכה והשתפרה.
כשסיימו עברו לבית קפה סמוך ונחמד, הוא היה מאד נדיב במידע
וסיפר לה מה שחשב שהיה הכל על עצמו. ממנה הצליח לדלות רק ששמה
לידיה והיא עוד שבעה חודשים מסיימת את לימודי המשפט שלה. הוא
חשב ששמה לא מתאים לארץ ושבטח עם המראה העצור שלה היא משתוללת
במיטה. מחשבותיו הוכחו כנכונים ברגע שהגיעו לדירתה. הכל היה
בהשתלטות מלאה של היצרים החרמנים של שניהם. כשהפשיטה אותו עוד
בפתח דירתה מצאה את התער בכיסו, אף אחד מהם לא יחס לו חשיבות
והיא העיפה אותו כדרך אגב, התער נחת על ארימת הבגדים שהיתה על
יד המיטה. הם התקדמו במהלכיהם והגיעו למיטה עד מהרה הוא מצא
עצמו מאחוריה בתנוחת כלב, הוא החל ליהנות אבל אז הוא הרגיש
עצמו שוב נופל אל תוך חלום משונה והוא הפסיק להרגיש עצמו. עיני
המשוגע פתאום נחו על התער שהיה ממש כמה סנטימטרים מימינו, הוא
תפס אותו בידו ופתח אותו ביד אחת. לידיה בינתיים החלה משמיעה
קולות הנאה לתוך כרית שהייתה מולה. קולותיה התחלפו עד מהרה
בקולות כאב כשהפך תנועותיו לתנועות כעס, היא הפנתה מבטה אליו
וראתה קודם את וריד הצוואר שלו ואז את עיניו. הוא שלך את התער
והעביר חתך עמוק לכל אורך עמוד השדרה שלה ומההתלהבות משך את
התער יותר מידי ושרט עצמו קלות בבטן, שריטה קטנה אך כואבת.
המשוגע ראה את הכאב בעיניה ואז היא החלה צורחת, הוא לא נבהל,
הוא דחף את ראשה לתוך הכרית שעד לפני זמן קצר קיבלה גניחות
ארוכות של הנאה ועכשיו היא סופגת רק צרחות כאב ומחנק. לידיה
הרימה ידיה בניסיון לעשות משהו, כלשהו לעזור לעצמה. הוא חשב
שהיא נראית מגוחכת, לדעתו היא נראתה כמו הילדים שבפעם הראשונה
מנסים לקפוץ למים עם ראשם קודם אבל מפחדים לעשות כן. המשוגע
החזיק אותה כך תוך שהוא מתבונן בדם שעל גבה ומבלי שיצא ממנה עד
שנכנע ושיחררה חייה מגופה.
הוא קם והתקלח, טיפל בפצעו, יצא והתלבש בבגדיו שהיו מפוזרים
באזור המיטה והכניסה. המשוגע פתח את הדלת בשביל לצאת, הסתובב
ושחרר נחירת זלזול בגופה המדממת אשר השאיר במיטה ויצא.
הקור כנראה עורר אותו, הוא מצא עצמו בהלם במקום שלא זכר איך
הגיע אליו. הוא החל הולך ברחוב וההרגשה הטובה חזרה אליו, הוא
הלך עד סוף הרחוב ונעצר כי היה שלט האומר שהוא נמצא בפינת
סרגוסה - לכטינשטיין, וגם טלפון ציבורי, הוא חשב להתקשר אליה
כי לא היה לו חשק לחזור הביתה. אכן הוא עשה זאת, הוא נתן לה את
מיקומו והודיע לה שהוא רוצה להגיע.
הוא שמע אותה אומרת: "קח את המונית הראשונה.". את ההמשך הוא לא
שמע כי הוא היה עסוק בהרהור על העובדה שהיא לא מופתעת מזה שהוא
התקשר, גם הוא חשב ששמע משהו ברקע שגרם לא לחשוב שמישהו נותן
לה הנחיות. איך שהוא הוריד את השפורפרת נעצרה בחריקה מונית
במרחק כמה מטרים ממנו, זה גרם לו להרים גבה אבל הוא עלה בכל
זאת.
השוטרים עסקו בחיפושים אחריו, הוחלט להשתמש במוניות בשביל לא
להרתיע אותו, הוא נחשב מסוכן ופחדו להעמיד שוטר לבדו במגע עימו
ולכן התוכנית הייתה לשדל אותו לעלות למונית, לקחת אותו למקום
סגור ולהפתיעו. השוטר במונית הסתובב בעיר, בקשר אמרו: "החשוד
נימצא בפינת סרגוסה - ליכטינשטיין מדבר בתא טלפון, דגש לא
לנסות לעוצרו!". השוטר שמע זו שניה לפני שהגיע לפינה המדוברת
וכמעט לא הספיק להאט, המונית עצרה בחריקה.
הוא ישב במונית, היא החלה נוסעת ואחרי כמה רגעים הוא נתן את
כתובת היעד, הוא הבחין במתיחות הנהג אך הבליג. פתאום בלי התראה
הוא החל רואה דמיונו הבזקים של דם, של בחורה שחוטה ולהב תער
מגואלת. ההבזקים גרמו לו לעוות פניו בכאב, השוטר אשר הביט בו
במראה המרכזית נבהל מפניו של הנוסע. השוטר היה שוטר צעיר וזו
היתה העבודה הראשונה שלו במסווה, אין מה לשקר, הוא פחד עמוקות
מהנוסע ועכשיו כשהוא מביט בפניו היה עליו להאבק קשות כנגד הדחף
לירות בו מבעד לכיסא באקדחו אשר החזיק בהסתר.  
הם הגיעו לבניינה, הוא יצא את המונית והתקדם לאינטרקום, לפני
שלחץ הסתובב וראה את נהג המונית שעדין היה שם בוהה בו כאילו
הופנט.
השוטר חשב לעצמו דקה לפני שהגיעו לדירתה, "עוד מעט, עוד קצת
וזה נגמר."  כשהגיעו הביט בו עוזב את המונית, השוטר הרגיש את
האנדרנלין רץ, פתאום הוא קלט שהוא לוטש עניים אבל לא לפני
שהחשוד קלט, הוא קפץ הישיר מבטו והחל נוסע לאט תוך שהוא אומר
בקשר: "החבילה נמסרה."
הוא עמד קרוב לאינטרקום, הוא שמע אותה אומרת: "בא תעלה.."
הוא עלה לקומה השמינית.
כל הסמויים הסתירו עצמם בדירתה, והיא עמדה מול הדלת מחכה לו,
עברו כחמש דקות עד שהגיע לדלתה, היא עמדה עם השוקר מאחורי גבה
וכשנכנס הבחינה בחיוכו ואז הכניסה בו אותו, בום בצלעות והוא
נפל.
הוא עלה כששוב הוא מתעכב בקומה השניה להתרכז ולעשן. הוא הגיע
לדלת התעכב שניה לעצב חיוך ונכנס. הוא הבחין בפרצופה הרציני
וכבר ידע שסידרו אותו, הוא ניסה לברוח אבל הוא בקושי הספיק
להתחיל את סיבוב גופו ואז הרגיש את הכאב. הוא נכנע לברכיו ואז
פגע ברצפה, ראייתו היטשטשה אבל הוא הצליח לראות את רגלי
השוטרים מגיעים אליו לפני שהתעלף. הוא שמע את צעקותיה במין
אפקט מוסיקלי כזה מוזר אבל הוא הבין את שאמרה: "אני לא מצטערת,
לעולם לא אצטער יא בן זונה.".
הוא התעלף.
אחרי ארבעה חודשים הביאו אותו למין חדר לא גדול וכולו לבן, הוא
הביט בו טיפה מסונוור וחשב שהחדר נראה כמו חדר חקירות שרואים
בסרטים. היו בו פלורוסנטים מהבהבים, מאוורר חורק, שולחן שנראה
שנלקח מאיזה בית ספר והכיסאות נראו כי נגנבו באותה הזדמנות.
לחדר היו שתי כניסות והוא הושב בצד של השולחן הקרוב לכניסה בא
עבר. הוא ישב והסתכל על החדר, עד מהרה השתעמם והסתכל על עצמו,
הוא חשב על כמה מטופש הוא נראה בחליפת האבזמים ששמו עליו ובטח
שהם חושבים שהוא נורא מסוכן.
חלפו עשרים דקות, הדלת ממול נפתחה והוא ראה אותה מצידה השני.
היא החליפה מלה או שתיים עם מישהו ואז נכנסה. הוא בהה בה ולפני
שהתיישבה אמר: "אוי נו., למה באת?, כבר הספקת להצטער?". היא
התעלמה והתיישבה, "אתה נראה כמו חרא!, מה קרה לא נותנים לך
להתגלח פה?" הוא לא השיב אלא הרים ידיו בתוך החליפה בכדי
להראות לה. היא הבינה. "מה באת לעשות פה?, לצבוט לי בפטמה?,
לצעוק עוד קצת?" שאל בזלזול. היא נראתה לו חלשה והוא החליט
לתקוף. "צביטה בפטמה לזה בטח אתה קורא אלימות." הוא החל להפנות
מבטו הנה והנה, הכל בשביל לא להסתכל לה בעיניים. היא קמה
ונראתה מאיימת והוא חזר בראשו לאותו ערב בדירתה.
". אתה שחטת שני אזרחים ושלושה עצירים ואתה קורא לצביטה קצת
מכאיבה - אלימות!, לא אני בטח שלא מצטערת!" הוא הביט בה במבט
מבולבל, היא שבה והתיישבה והם שתקו לכמה רגעים. "מ, מה, מה זאת
אומרת שני אזרחים ושלושה עצירים?" שאל בגמגום. פתאום זה נפל
עליה, פתאום היא קלטה הוא והרוצח הם שני אנשים שונים, שניים
שונים שמשתמשים באותו הגוף. בגלל זה, היא חשבה, העבירו אותו
מהכלא למקום המוזר הזה.
היא החליטה לספר לו הכל. היא סיפרה לו על הרוכל ועל לידיה, על
המשפט, בדרך בו ישב עם וריד מנופח ועניים מפחידות, ושהוא דקר
את השופט בזמן שישב בכסא העדות בגלל שכינה את לידיה
"מזדיינת.", ואז שנמצא אשם, הועבר לבית סוהר ושם הוא הספיק
לחנוק ולשחוט שני עצירים שהיו איתו בחדר, ועל העציר השלישי
שרוסקה גולגולתו בגלל שסרב לפנות את אחד המכשירים בשעת אימון
וכל זאת בפחות משלושה חודשים, ואז היא איבדה עקבותיו כי הוא
הועבר למקום שאיש לא ידע על קיומו, לא כלא ולא בית משוגעים אלא
למוסד מדיני לסכנות ציבוריות. וכשמצאה אותו באה.



עברו כשבעה חודשים עד השוטר הצעיר שלנו הוזעק לדירתה בפעם
השניה, היא היתה שכובה עירומה על השולחן בסלון כשחתך ארוך,
לאורך בטנה ועוד חתך לרוחבה בצורת צלב הפוך, היא היתה גמורה.
התער היה אותו תער ממקרה הרוכל, השוטר ידע מבלי לבדוק שתביעות
האצבעות יהיו שלו.
לאחר חודש מצא עצמו השוטר במשרדו עם פניו מרוחות על התיק החדש
שנפתח שהיה על שולחנו, הוא נשען כך מיואש כשכל ניסיונותיו לברר
אם הוא ברח או לא נתקעו בהכחשות נחושות ולא היה מובן כיצד התער
נעלמה ממחסן העדויות. הוא ידע שזה לא הסוף והוא, הוא עוד
יחזור.

עברו שנתיים ולא היה זכר לו, אבל אין, אין לדעת מתי השד האדום
יצא לביקור.


אל תנסה ללמוד אבל תדע שזה נמצא בתוכך.