"הי, יש לך אולי אש?"
חייכתי חיוך מתחנחן לחייל שישב בתחנת האוטובוס, הוא היה שם
לפני שאני הגעתי, ואפילו שהתחנה הזאת ממש מבודדת, זה לא הפתיע
אותי, תמיד יש חיילים בתחנות אוטובוס, גם תחנות באמצע הנגב.
החייל הרים אלי מבט עייף וחייך חיוך שבנים שיש להם לא מעט אגו
בדרך כלל מחייכים למראה בחורה.
"בטח" הוא ענה והכניס יד לכיס הגדול כדי לשלוף משם מצית.
"יופי! וסיגריה גם יש לך?"
הוא צחק, אמנם צחוק מעט מתנשא, אבל זו תגובה שבהחלט עדיפה על
המבט הנוזף שאנשים בדרך כלל נותנים למי שמבקש מהם סיגריה, אף
אחד לא אוהב שמשנוררים ממנו, אפילו לא כשהמשנורר עושה את זה
בצורה חיננית.
לקחתי ממנו את הסיגריה והתכופפתי קרוב אליו כדי להדליק אותה,
הוא המשיך להסתכל עליי במבט חצי משועשע - חצי מלגלג, ואני
בתגובה נשפתי לו עשן אל הפרצוף, הוא קצת הכעיס אותי.
האוטובוס הגיע, והחייל קם ועלה עליו, חשבתי לעלות עליו גם, אבל
הייתה לי את הסיגריה ולא רציתי לוותר עליה. הנחתי את התיק שלי
על הספסל בתחנה ויצאתי כדי לראות איזה אוטובוסים בכלל עוברים
פה, בתחנה הנטושה הזאת באמצע המדבר, לא היו הרבה, סה"כ שני
קוים, אחד לאילת ואחד למצפה רמון, החלטתי לחכות לזה של אילת,
שם בטוח יהיה לי יותר מעניין.
התחנה הייתה ריקה לחלוטין וזה לא נראה כאילו איזשהו יצור חי
מתכוון להתקרב למקום מתישהו בחיים הבאים. הסיגריה נגמרה ואני
ממש רציתי עוד אחת, אבל לא היה ממי לקחת אז פשוט ישבתי מקווה
שמישהו יחליט להגיע.
חשבתי על הדרך שעשיתי עד עכשיו, ועל הדרך שעוד מחכה לי, נסעתי
לי ממקום למקום כבר כמה ימים, בלי מטרה ובלי כיוון, מחליטה
החלטות לפי מצב רוח.
והיה לי טוב, ללכת לאיבוד, לשכוח, להיות נשכחת, להתנתק.
להתנתק זה קל. השארתי את הפלאפון שלי סגור בתוך הארון ולידו גם
את השעון, בתקווה תמימה שאולי אם הוא יישאר שם אני אשאיר גם את
מגבלות הזמן מאחורי. אבל לשכוח, לשכוח זה קשה יותר, קשה להימנע
מהבזק זיכרון שמבליח כשאני קונה באיזה סופר נידח שוקולד,
השוקולד שאני הכי אוהבת, כזה שנמס בפה שאת אוכלת אותו, כזה שגם
הוא הכי אהב.
אבל קל להדחיק, אז אני מדחיקה את הזיכרונות שעולים בי בכל פעם
שאני עוברת ליד תחנת אוטובוס ורואה בה עוד חייל, הם כולם
דומים, מדים מלאי אבק, עיניים עייפות וחיוך זוהר. חיוך של
מישהו שיודע מה הוא, שיודע שאנשים מסתכלים עליו בצורה אחרת
מאשר על כל אחד אחר. חיוך גאה.
החום המחניק גרם לי להוציא מהתיק בקבוק מים קפוא ולהצמיד אותו
לפנים. הדבר היחיד שתמיד הקפדתי לגביו כשיצאתי היה לקחת איתי
בקבוק מים. זה עוד דבר שלמדתי ממנו, או יהיה יותר נכון להגיד
שלמדנו שנינו ביחד, בטיול משותף באיזה הר באמצע המדבר שהוא כל
כך אהב. נתקענו בלי מים, אני התייבשתי באותו טיול, הוא אמר לי
אז שלעולם לא היה סולח לעצמו אם הייתי מתה בגללו, ואני צחקתי
עליו ואמרתי לו שבטח הוא היה רק בוכה קצת ולמחרת שוכח ומוצא
מישהי אחרת שתסכים לטייל איתו בנגב. אז זה נראה לי נורא קל
לשכוח, זה קורה בשניה, בלי שאפילו שמים לב.
או שזה פשוט לא קורה אף פעם, לא משנה כמה מנסים.
התיישבתי בתוך התחנה, מנסה למצוא צל, למצוא הקלה. לברוח מהשמש
זה משימה שאפשר לבצע, לברוח מעצמי זה משהו קשה יותר. כשיצאתי
לדרך לא רציתי לחשוב שאני בורחת. שכנעתי את עצמי שאני מתרחקת
מהכל כדי למצוא חופש, חופש ללא גבולות, לבחור ולעשות את מה
שאני רוצה, חופש מהמבטים המרחמים של כולם שתמיד נמנעים מלהסתכל
לי בעיניים, כאילו הם לא מסוגלים להתמודד עם מה שהם עלולים
לראות שם.
אני דווקא מסתכלת במראה במשך שעות. מנסה למצוא בי את אותם
פרטים חיצוניים שגורמים לכולם לפחד ממני כל כך, מנסה למצוא בי
סימן לשינוי. ולא היה שינוי, חוץ מהשיער שקצר הרבה יותר, בכיתי
כשגזרתי אותו, זוכרת כמה אהבתי שהוא היה ארוך, זוכרת כמה הוא
אהב אותו ארוך, מתנופף ברוח או פזור על הכרית כשישנתי. עכשיו
הוא היה אסוף לקוקו גבוה, והגיע לי בקושי עד הכתפיים. כבר
שכחתי כמה זה היה כבד להחזיק את כל אורך השיער שהיה לי אסוף
גבוה, את זה כן הצלחתי לשכוח.
עצמתי עיניים, מנסה להרגיע את הראש העמוס ביותר מדי מחשבות,
אולי כן הייתי צריכה להביא איתי את הפלאפון, אין כמו משחק
סנייק כדי לנתק את המוח.

בתחנה מהצד השני של הכביש עצר אוטובוס והשאיר אחריו חייל. עוד
חייל עם תיק גדול ואבק של המון זמן מחוץ לבית. אף פעם לא הבנתי
את האבק הזה, הוא היה שונה מאבק שנצבר בטיולים או בנסיעות
ארוכות, אבק מיוחד של צבא, מלווה בריח קצת מטריד שממלא את האף
שלך ושל הסובבים אותך. אני זוכרת את הריח הזה שליווה אותי לכל
מקום בכל פעם שהוא חזר הביתה. שנאתי את הריח הזה.
החייל חצה את הכביש לכיוון התחנה שלי, פיניתי לו מקום על הספסל
והוא חייך אליי בתודה.
"לאן את נוסעת?" הוא שאל. היה בקולו רמז קל של מבטא אמריקאי,
הוא נשמע מצחיק.
"לאן שאפשר, אני לא בררנית מדי"
"אני נוסע לאילת" הוא שיתף "פעם ראשונה שלי" חיוכו היה מלא
גאווה וגרם לי לחייך בחזרה.
"זו עיר כייפית, אפשר לבלות שם חופשה נהדרת" ניסיתי לתרום את
חלקי להתלהבות שלו.
"זו החופשה הראשונה שלי בישראל" המבטא שלו היה עכשיו מודגש
יותר, תחושת חמימות נעימה הציפה אותי, ופתאום הרגשתי צורך
לבכות.
"יש לך אולי סיגריה?" מלמלתי, מנסה לחנוק את הדמעות בגרון.
החייל הסתכל עליי במבט קצת מודאג.
"כן, בטח" הוא ענה, מוציא מכיסו חפיסת סיגריות ומצית
"את בסדר?" הוא שאל.
הנהנתי, דמעה בודדת מצליחה לברוח למרות מאמציי ולהחליק החוצה
במורד הלחי. עיניו הכחולות והצלולות של החייל הזכירו לי את
העיניים שלו, שהיו בכלל ירוקות, אבל כמו החייל הזה היו מסתכלות
בי באותו מבט של דאגה אמיתית וכנה.
כאב עז פילח את לבי וכבר לא הצלחתי לחסום, לא את הדמעות שזלגו
להן בלי קול ולא את הזיכרון ששטף אותי בתמונות ורגעים. אחד
אחרי השני נזכרתי בכל הרגעים שלי ושלו, אותם זיכרונות יקרים
שטמנתי בלבי ורציתי שלעולם לא יצופו שוב אל המודע.
זה כואב כל כך לזכור.
האוטובוס לאילת עצר בתחנה, החייל נעמד, מהסס, לא יודע מה לעשות
איתי.
"תיסע, תהנה בחופשה!" אמרתי לו מתוך הדמעות.
"אבל מה איתך?" הוא שאל, ואני, רואה למול עיני תמונה, יודעת
שאף פעם לא אוכל לשכוח: חייל, עם אור בעיניים,  אבק של צבא
וחיוך גאה.
"אני, אני אחזור הביתה".