קרני האור האחרונות
נמוגות בין הצללים
כאילו נדחקות
מפני שמי לילה אפלים
או אז נגלה יציר של אבן
מתריס אל מול העלטה
פניו אט נשזרות ברשת
סדקים שיד נעלמה טוותה
פיסות נושרות, עפעף ולחי
קול רחש נשמע בחשיכה
מתחת זע הגוף בבכי
רך, עת הוסרה המסיכה
ארובות עיניו ריקות
דבר מהן אינו חומק
דעך האור שבנו משטה
אין צל בו אפשר להסתתר
הגו הזקוף אט נכפף, מתכנס
כמכה על עלבון צלמו שנשחת
רעד מטלטל את הגוש הרופס
והוא נחבט מעצמת רקבונו שפשט
ובזרוח השחר על צמח ורמש
בוהק מסמא של נחושת קלל
תוגש לפניו כמינחה אל השמש
נשמה מצולקת בגוף מקולל
כי בנגוה הרשף על היצור המוטל
מזדקף שוב הגו ועומד ניצב
נחקקים שוב באבן ריסים ועיניים
ופה הפעור בזעקה, לשוא |
