טל היא נערה ככל הנערות: בת 16, כיתה י"א, חייכנית ונחמדה,
בעלת שיער שחור ועיניים חומות.
טל שוקלת 48 קילו, היא רזה, היא תמיד הייתה רזה, כמו שהרבה
בנות רוצות להיות.
אבל לטל יש בעיה, התיאבון שלה הלך לאיבוד, אי שם באמצע כיתה
ט'.
מאז היא אוכלת פעם ולא אוכלת פעם.
היא פשוט לא זוכרת.
כשהבטן עוד לא כואבת, ולא משנה כמה מצומקת, טל לא זוכרת שהיא
צריכה לאכול.
רק כשהקיבה מתחילה לעכל את עצמה וזה כבר כואב, רק אז היא נזכרת
שצריך להכניס משהו לפה. וזה קורה רק בבית הספר, כשאין מה
לאכול, או מאוחר בלילה, ממש לפני שהיא הולכת לישון, ואסור
לאכול לפני השינה, זה רע לגוף.
ועכשיו לטל חסר הרבה ברזל, והיא ממש מפחדת שאחרי שיגמרו
הכדורים שהיא צריכה לקחת 3 פעמים ביום ויגידו לה שהכל בסדר (אם
זה יקרה...), אז מה שקרה יחזור על עצמו, כמו שהוא חוזר עכשיו
על עצמו בפעם השנייה.
בפעם הקודמת זה לא היה כל כך רציני. מה יקרה בפעם הבאה?
לטל יש חברות וחברים ממש טובים שמזכירים לה לאכול, שתומכים,
וכמה מהחברות אפילו הכינו לה תפריט שלם. גם אמא משתדלת מאוד
להכין את כל מה שהיא צריכה לאכול.
טל מרגישה טוב מאוד שחברותיה ואימה כל כך דואגות לה, היא שמחה
שיש לה חברות טובות כל כך, אבל היא עדיין לא זוכרת לאכול
לפעמים.
וטל מפחדת עוד יותר, כי היא יודעת שזה רע שהיא לא אוכלת ושאם
היא תמשיך ככה היא אולי תהיה אנורקסית, או אולי משהו נורא אחר
יקרה לגוף שלה, אבל היא לא מצליחה לעשות שום דבר כדי לשנות את
זה.

כמו שהיא אמרה לעצמה ובעיקר לאלוהים: "אני צריכה תמיכה, אהבה,
חיבוק. אני לא יכולה לעבור את זה לבד."

אתם, אנשים, אל תתנו למה שקורה לי לקרות לכם ואל תתנו לזה
לקרות לאנשים אחרים. אל תתנו לזה ללכת כל כך רחוק עד שיהיה כל
כך קשה לצאת מזה.