את בחושך השקט שוכבת,
כשרק מתחיל לעלות האור,
את עדיין ישנה לך,
בלי תזוזה ובלי לנשום.

אני פה לבדי עם דמעות זולגות,
חודרות אלייך שם למטה,
אל תוך השקט,
אל התקוות.

ידי מעל ידך,
כשבינינו מפריד הקבר,
לבך נדם מזמן,
שמור בתוך כספת.

ואני קורא לך אל תוך הבור
ואת לא איתי כמו בחלום,
מתגעגע, מתגעגע,
והלב כואב בלי הפסקה
וכל יום שעובר בלעדייך,
מעלים בי את התקווה.

מתי אראה שוב את חיוכך?
מתי ארגיש את נשימתך?
למה הלכת והשארת אותי בודד?
ועוד צועק, כבר לא יכול,
מבקש שתקחי אותי אלייך...
אל תוך הבור.