עוד יום נגמר. שרה ישבה על הספה מול הטלויזיה, תמונות רצו
במסך, אבל הן לא עניינו אותה. למעשה, שום דבר כבר לא עניין
אותה, היא פשוט ישבה שם, עייפה כמו תמיד, הגוף מוטל על הרצפה,
ומלבד הנשימות הכבדות נראה שאין בו חיים, הרגליים כואבות, שערה
הצבוע בצבע אדום שדהה והפך לכתום עם שורשים ברורים של שחור,
היה פרוע, עיניה חצי פקוחות, ושרידים של צבע שחור מתחת
לעפעפיים רק הבליטו את הנסיון שלה לטשטש את תוצאות ההזנחה
שלה.
השעה 18:00, שרה סיימה עכשיו לנקות את הבית האחרון בו היא
עובדת. לפעמים היא חולמת על בית קטן עם גינה, היא קמה בבוקר
ומשקה את העציצים, יש לה בחצר עץ לימון וורדים, הכל ירוק
מסביב
ושלומפר שוכב לו בצל, מתחת לעץ, סוף סוף יש לו בית, והיא לא
צריכה להבריח לו אוכל ולהחביא אותו מתחת לכניסה כדי שבעלה לא
יראה.
שלומפר, כלב קטן ומכוער, שבעליו עזבו את הדירה הסמוכה לשלה
והשאירו אותו לשוטט ברחובות, הוא היום החבר הכי טוב של שרה.
בעצם, הוא החבר היחיד שלה, הוא מעניק לה אהבה ללא תנאים, כמו
שרק כלב יודע לעשות. כל יום הוא ממתין לה בנאמנות לא ברורה
מתחת לביתה, וברגע שהוא מבחין בדמותה מופיעה בקצה הרחוב, הוא
רץ אליה, מכשכש בזנבו, נובח ומיילל משמחה, כאילו לא ראה אותה
שבועות, והיא משיבה לו אהבה באותה מידה, מחבקת, מנשקת ומלטפת
אותו.
כל האהבה אשר שמורה בגופה ושאין לה דרך לשחרר אותה, מתפרצת
באותם רגעים בהם היא פוגשת את שלומפר.

כמה מאושרת היא הייתה יכולה להיות אם רק הייתה לה פינה קטנה
משלה, פינה עם חצר ועם שלומפר.

חלומות זה כל מה שנותר לה, היא כבר מזמן הפסיקה להאמין שיום
אחד יקרה לה משהו טוב.
כל יום היא מתעוררת למציאות הבלתי נסבלת שלה, מנקה בתים, חוזרת
הביתה שוב, מנקה ומבשלת לבעלה. למעשה, בעלה הוא כבר לא ממש
בעלה, הם רק חיים יחד, לא בגלל שהיא רוצה, אלא כי אין לה
ברירה, אין לה לאן ללכת.

מחר יש לה יום הולדת. היא תהיה בת 45, אבל היא כבר מרגישה
זקנה. ורידים בולטים ברגליה, שדיה המצומקים צנחו, רק תווי
הפנים, שעוד מעידים שמבעד לכל זאת מסתתרת אישה נאה, מאפשרים לה
ביום טוב להתענג על מעט הנשיות שעוד נותרה בה.