ושוב מתוך האפלה יצאת
לצפות בבני אדם, מה מעשיהם היום?
אך תמיד זכרת להצטייד בפרגוד הזכוכית.
אולי הפעם יישבר? תהית...
אולי הפעם אצטרף למשחק...

בגן שתל האל אלפי פרחים
ורק לאחר שנטע נזכר, שאת החמלה שכח לנטוע.
ואת, חבצלת שברירית, צחורה, בין סחלבים שחורים.
אך טהרתך לא הוכתמה ובעפר קברת עצמך
אל תוך נפשך הדוממה.

ושוב מתוך האפלה עלית
לצפות בבני תמותה, את מה הרגו היום?
הקפת עצמך באהבה,
אולי אין צורך בפרגוד, תהית,
אך את תומך הקרבת לשווא...

ומה רבו החוויות, החברים...
אך מה שווים הם כשבערפל מריר עטופים?
ולאין יישאך הערפל, לאן תפלי?
אל מיטתם של סחלבים...
וחומצת כאבך את האמון תצרוב...

מתת אל, התגלמות מלאך.
פקחה עיניי בעוורוני, האירה אור באפלה.
האם אפשר להרוג מלאך?

את חיוכך - גזלו.
את תשוקתך - גנבו.
ובנר חייך צפו - ודעך.

ושוב מתוך האפילה גיששת
לקראת קריאת אדם אחד
ניסית לבדוק אולי, תחת פרגודו לשרוד.
וחום ואהבה אין סוף...
אך את שנתך לא הפרה...

ואיך ינהג מלאך אפוף שדים?
האם יוכל לתקן הצריבה?
האם בלבך השרוף מקום למעט חיבה?
והנפש נותרת דוממה.

ובאפלתך אזעק, התעוררי!
התעלי מעל אש הגהינום! האין את מלאך?
אך תפקידך מלבך הצרוב נשכח.
חייך בשאול נפשך מחקו את התקווה.
צאי מן האפלה, בחוץ מחכה הגאולה!
אך עזבת את הפרגוד אל תוך נפשך
וצנחתי אני לאפלה.

ושוב מתוך האפלה נמשכת
על גבי צחוק בתוך גלולה.
את אורך פיזרת בין בני אדם,
התחממת בשמש החיבה.

ושוב את מחשכי הארת
ניצוץ תקווה, לבי ניצת.
שמא תישארי מלאך,
ולא בתוך החשיכה?

ואם לא תחת פרגודי
האירי נא רק את לבי
עטפי עצמך באור אלוהה,
התעוררי מן האפלה-