מוקדש כהצדעה ל"דרוך ונצור" של אתגר קרת

"שקט בשלשות...", שוב הקול היבבני והאימפוטנטי הזה מנסה להישמע
קשוח ותקיף, המפקד גיל עשה זאת שוב.
ואני כרגיל מגחך בתסכול, אם הייתי פוגש את הבנאדם ברחוב והוא
היה מצווה עלי הייתי שובר לו את כל הפנים.
גיל הוא בחור מאוד מסכן אתם מבינים.
עוד אין לו רב"ט, והוא למעשה בטח אולי 4 חודשים יותר ממני
בצבא... אולי 3.
הוא הסנג'ר של הקורס, נשאר שבתות, טוחן שמירות, מעביר לנו
שיעורים ועושה לנו את המסדרים למרות שהוא בכלל מקורס אחר.
אבל לגיל יש מזל שיש לו אותנו.
תמיד מזל שיש צ'ונגים שיעלו לך את ההערכה העצמית.
התעוררתי בבוקר, בוקר!
השעה 5:00! ציפור לא מצייצת! תולעים לא זוחלות!
תולעים לא - צעירים כן.
אחרי ארוחת הבוקר הקונטיננטלית ממיטב הגורמה האיכותי של צה"ל,
התחלנו בטקס הניקיון והסגידה לגיל המעפן.
מצאתי את עצמי משפשף וממרק פינות של ארון! עשינו הכל כדי שהכל
יבריק ולא יעורר את תסכולו האימפוטנטי של המפקד גיל.
לבסוף הגיע באיחור של 20 דקות.
"לקבלת המפקד (כן... המפקד... בסדר) החדר ימתח להקשב -
הקשב!".
כרגיל גיל לא טורח אפילו לשחרר אותנו כי הוא יותר מדי חשוב
והתחיל להסתובב בחדר.
המבט הבלתי נסבל של האכזבה וחוסר הסיפוק כשראה שהחדר נקי הראה
את הפאתטיות שבו, כשראה שהחדר נקי בדק את הנעליים שלנו ולאחר
שאלו היו מצוחצחות הזיז את אחת המיטות, פתח חלון ובדק את
המסילה הכי נידחת והוציא משם מעט אבק, "החדר הזה מטונף, בגלל
שבוקר עכשיו וממהרים נוותר לכם, אבל חסר לכם שאני רואה את זה
שוב".
"אתה חייב ללמוד להתעלם מהם", שוב מאיה מנסה להרגיע אותי, "אין
מה לעשות, יש לו פז"ם עליך, הוא המפקד, הוא האלוהים ואתה תאכל
את החרא שלו, אתה חייב ללמוד להתעלם כי אחרת אתה עוד בסוף תעלה
למשפט", "אבל הוא כזה מעפן!", אני כרגיל מתווכח, "אפילו רב"ט
אין לו! צ'ונג בדיוק כמוני רק מתלהב עלי כמו זין קטן!"
"זה לא מה שמשנה! מה אתה חושב תומר? שאני לא רוצה לעבור חדר
חדר ולשבור להם את הצורה? אבל אם אני אעשה את זה אני אהיה
בדיוק כמוהם אתה לא מבין את זה? אתה לא מבין כלום!"
ופתאום אני דווקא כן מבין, אולי אפילו יותר טוב ממנה.

"אני רואה שאתה קצת עצבני, אני אבוא לבקר אותך הערב אוקיי?",
אולי עדיף, באמת התחלתי להשתגע.
בינתיים מגיע הערב ויניב מבטיח לי שיסודר לי פס לערב.
המסדר מוכן, המסילות מצוחצחות, אני כבר על א', מאורגן
ומגולחץ.
מאיה מחכה כבר 20 דקות וגיל מאחר ב- 15 דקות ואני עומד כמו
הומו ומחכה לו.
אחרי 40 דקות הוא נזכר להודיע שהיה בלת"ם (או במילים פשוטות
הוא קיבל שטיפה מהמפקד גף ולכן כבר הגיע מתוסכל ואימפוטנט)
ויאחר בחצי שעה, ומאיה מחכה.
אחרי איחור חגיגי של שעה הוא מגיע עם החיוך העלוב והמרושע שלו
ועם הפתעה חדשה - רב"ט על הזרוע!
ואני מסתכל על הרב"ט, מסתכל על הפרצוף חסר הבטחון ופתאום קולט
כמה שכבות של צעירות מתקלפות ממני, נזכר איך בטירונות רב"ט היה
סמל לשררה ואימה ורב"ט משמעו מפקד וכבוד ומשמעת.
ועכשיו ההומו הזה עומד מולי, עם השני פסים הכחולים האלו על
מדים לבנים שבכלל עושים אותו חיננית ומה אני אמור לחשוב?
למדתי כמו סטירת לחי עצומה שהדרגה הזאת שווה לתחת, חתיכת בד
עלובה וחסרת משמעות.
גיל התחיל להסתובב לו בכל החדר ולחפש כהרגלו על מה לדפוק.
אחרי חיפוש של כמעט רבע שעה מורטת עצבים הוא החליט שלטעמו
הארון שלי מבולגן והפיל את המסדר ואמר שיבוא עוד חצי שעה.
"המפקד!", צעקתי ורצתי אחריו, "חברה שלי מחכה לי בש.ג. כבר
יותר משעה! אין אפשרות שתתן לי פס? הבטיחו לי פס!".
"זאת לא בעיה שלי", הוא שוב ענה בקול חסר הבטחון והשברירי,
"ואף אחד כאן לא חייב לך כלום".
בזה הוא צדק, אף אחד לא חייב לי כלום ואז חייכתי אליו, והוא לא
הבין.
ביד אחת תפסתי את השרוך שלו ותלשתי אותו וכשהוא עדיין המום
קרעתי ממנו את הרב"ט.
עכשיו אתה בדיוק כמוני.
צ'ונג קטן ופעור, צעיר לח ודביק.
תפסתי את הראש שלו בין המשקוף לדלת וטרקתי אותה בכל הכוח ואז
בעטתי בדלת בשאגות בעוד חברי לחדר מביטים בי בפה פעור.
התחלתי לחשוב על העתיד, על איך אני אשב עכשיו בכלא 6 ואקבל יחס
של כלב, אבכה כמו תינוק, אבל עם חיוך עצום, לשנייה אחת הוא
יבכה לאמא ולחברה שקשה לו, הוא יקבל זין ויספחו אותו לעבודות
משפילות, הוא יצטרך לסגוד לילדים בני 18 ואני... אני רק אצחק.
ואז חשבתי הלאה, על איך שבזמן שאני אשב בכלא 6, הוא ימשיך
להוביל כיתות לחדר האוכל ביבבות "שקט בשלשות...", זה מאוד
הרגיז אותי.
"הקשב המפקד!" צרחתי והבאתי לו עוד אחת בראש.