זה היה אחר צהריים נעים במיוחד, כשישבתי מול כל נוף הכינרת,
נושמת את האויר, השמש, והמראה המהפנט של העמק. הייתי לבדי.
תמיד לבדי. מאז סיימנו את הצבא ובאנו ובנינו את חיינו בקיבוץ
הזה שברמת הגולן, כבוגרים לכל דבר, באה עלי תקופת התבדלות
מוזרה. במובן מסוים זה קרה לכולנו. הפסקנו לתפקד כחברי גרעין.
אט אט נטמענו בתוך חיי המשק, מוצאים התקשרויות חדשות ומחויבות
קולקטיבית רחבה הרבה יותר.

הם עמדו כמעט מעלי, על קצה צוק, מפריעים בלי דעת את השקט
שחיפשתי. רוני ושרון עמדו ושאגו זה על זה, ממש מעל ראשי, בלי
להבחין בי מתחתם. לא יכולתי להבין על מה ולמה הכעס. הרוח החזקה
שבאה ממערב, לקחה את קולותיהם הרחק ממני. שמחתי על זה. הדבר
האחרון שהתכוונתי לעשות כשבאתי לכאן, היה להיקלע למריבת
אוהבים. למען האמת, מלמטה, בלי הקולות, נראתה המריבה שלהם
משעשעת משהו. ברור היה, למשל, שהיא הזועמת. הוא לא ניסה לפייס
אותה, לפחות כך זה נראה. הוא לא עשה רושם של כועס במיוחד. הוא
עמד שם כמו שק איגרוף, הרוח מבדרת את שערו ובגדיו, והוא סופג
את זעמה. שרון היתה מעט בוגרת ממנו, חברת גרעין שהצטרף לקיבוץ
לפנינו. היא טילטלה ידיה מול פניו וצעקה מילים ברצף, ללא הפסק.
זה נמשך כמה דקות טובות ואני לא הצלחתי להתיק עיניים מהם. איתו
לא היה לי קשר. מאז אותו לילה, שלוש שנים קודם, לא ניסיתי
להתקרב אליו. באותן שנים הוא ביסס את מעמדו כאחד ממנהיגי
הגרעין. בשקט המלומד שכה אפיין אותו, ניתב, הגן והדריך אותנו,
שומר כל העת על הערכים שהפכו לסמלו המסחרי. הערכתי והערצתי
אותו מרחוק, ובאותה מידה היתה בי הסתייגות מהכוח הסגור שלו.

"אתה תקוע!" שמעתי את המילים באות אלי. "אתה חושב שאתה יודע
לעוף, אבל אתה תקוע." וההמשך נעלם עם הרוח. יכולתי לדמיין את
עצמי עומדת מולו וצורחת את ההמשך: "הקיבוץ הזה, היופי הזה,
השקט המטורף הזה! תקוע! תקוע! תקוע!" הורדתי מהם את העיניים
והשקפתי רחוק לכיוון ימת החולה.
תקוע. הוא היה גבר די נאה. היה לו סנטר קשה, חיוך רך ועקום,
וגומת חן שעמדה בסתירה גמורה לקווים החזקים בפניו. הוא היה
רחוק מדמות הגבר שאהבתי. שערו היה צרוב שמש, ארוך ומתולתל,
והוא היה שרירי מדי לטעמי.

הראות היתה טובה בשעה זו, מה שהיה נדיר במיוחד. בדרך כלל ניתן
היה לראות למרחוק רק בשעות הבוקר המוקדמות. יכולתי לראות את
מדרונות החרמון במרחק. התרוממתי, מנערת את האבנים שדבקו
למכנסי. חשבתי לרדת לבוסתן. בחודש הבא אמורות היו להתחיל שם
עבודות כריית הבריכה. היא תוכננה להיבנות קרוב לבור המים
העתיק. חשבתי לרדת עד לשם. שמעתי קול דרדור אבנים קרוב אלי.
רוני היה עתה בגפו, ועשה דרכו מטה עד אלי. חיכיתי לו.
"הלכה"? שאלתי, כשהגיע אלי. הוא חייך חיוך רחב: "יעבור לה" אמר
וכבר היה לפני. "את באה"?
"לאן", צחקתי, גולשת אחריו. "חכה", מעדתי אחריו, נשרטת
מהסרפדים. הוא היה חזק ומהיר והגיע למטה, בלי אף שריטה. הצלחתי
להשיג אותו קרוב לבור המים. מצאתי אותו יושב על האבנים ומכרסם
תאנה. "איכס, היא בטח ירוקה לגמרי", עיקמתי את האף והוא גיחך,
פיו מלא בפרי העסיסי. "בנאדם, אתה פרסומת מהלכת לצבר הישראלי"
אמרתי בחצי גועל. עד לאותו רגע לא עלה בדעתי שהוא יפה כל-כך.
הוא לבש חולצה חסרת שרוולים, ומכנסי ג'ינס קרועים.  כשסיים
ללעוס את התאנה, טבל את ראשו במימי בור המים ושאג מקור.
"זה נורא שיבנו פה בריכה" דיברתי כמעט לעצמי.
"זה נפלא"
"נפלא?! - הכל יהרס"!
"אל תפתיעי אותי, גלבוע"
"ענת גלבוע, בשבילך" דחפתי אותו במשובה. הוא נראה כמו עכבר
שניצל מטביעה. "אתה אוהב אותה"?
"כן" הוא ענה, מחייך. "אני אתחתן איתה בסוף, אבל היא לא יודעת
".
"בוא הנה" בחרתי עבורו תאנה נוספת, ירוקה למשעי ותקעתי אותה
לתוך פיו " אתה לא תתחתן איתה".
הוא ירק את פרי הבוסר "לא"?
"לא" הקנטתי אותו, "בחיים לא".
"ואת בחיים לא תהיי דוגמנית, למרות שיש לך את כל הנתונים
לזה".
"אז מה אני אהיה"? דילגתי על המחמאה המסוות.
"את תהיי מה שתרצי להיות. אבל לא כאן. לא על הרמה הזאת. לא
בתוך האדמה הזאת". הוא שלף ציפרניים. ידעתי לקרוא את הסימנים,
אבל ההתקפה לא הרשימה אותי. נראה לי טבעי למצוא בו זעם, לאחר
שספג את השטיפה שם למעלה. צחקתי.
הסתובבנו בבוסתן עד שהשמש שקעה. דיברנו על הקיבוץ. בעצם הוא
דיבר. הוא היה פיקח וחכם ודיבורו היה קולח ומשכנע. חשבתי
שהמילים שאמר עלי, התאימו לו הרבה יותר. הוא יכול היה להיות
הכל, פרט למה שבחר להיות - עובד אדמה. לא התחלתי להבין מה דוחף
אותו - אדם כה מיושב ושכלתני, להתמכר לרגבים החומים ולצמיחה
הבאה מתוכם. זה היה קסום, כמובן. אבל זה לא התחבר. לא היה שום
דבר ראשוני או בסיסי בנוהגו, פרט, אולי, לאהבתו המטורפת
לתאנים.
בלי להחליט על כך, דילגנו על ארוחת הערב, ממשיכים ללהג בינינו
ולשלוף עקיצות. זה היה ערב מענג.
"אז מה תעשי, כשתגדלי"? שאל כששכבנו על הדשא, סופרים כוכבים.
הוא שכב לידי, משוחרר, חסר מעצורים ופתוח. לראשונה הניח לי
לראות בו יותר מאשר את הרצינות התהומית. היו לו דיעות נחרצות
כמעט על כל דבר ששוחחנו עליו. לראשונה ממש שמעתי אותו. לא תמיד
אהבתי את מה ששמעתי, אבל שמעתי.
"אני אבנה בניינים", אמרתי ברורות אל תוך השמיים.
"מה?!" הוא כמעט קפץ מעורו, מזדקף ומביט מטה אלי. פרצתי בצחוק,
מרוצה מעצמי. זה היה נפלא לראות אותו חסר הגנה. הוא היה כה
חשוף באותו רגע. זה מצא חן בעיני.
"מה את צוחקת, טיפשה"?
התרוממתי לגובה עיניו, נשענת על המרפק, וקירבתי את פרצופי אל
פניו. "זה מה שאתה היית רוצה לעשות, נכון, רוני? - לבנות
בניינים וערים. לתכנן, לתקוע מוטות, לצקת עמודים, לבנות אותם
גבוה, גבוה, גבוה..." לחשתי במתיקות, ממשיכה ללהג, ולחטט
בפירצה שמצאתי בנפשו. "זה מה שאתה הכי רוצה בעולם, ואתה מתחיל
מכאן. מהרמה, מהאדמה, מהתירס והכותנה. אבל זה רחוק רחוק
מהבניינים שלך. אני לא אתפלא אם אמצא אותך מאונן על בור המים,
כשיבנו את הבריכה..." האמת היא שדי נסחפתי, וידעתי זאת, אבל לא
יכולתי להפסיק.
הוא התרומם על רגליו, מתנער מהדשא "אני רעב".
"אתה תגדל כותנה ואני אבנה בניינים" אמרתי לשמיים, חוזרת
להשתרע על הדשא. עצמתי עיניים וחייכתי לעצמי, מרוצה. זה היה
פרי עמל של אחר צהריים ארוך. אולי אפילו של שלוש שנים ארוכות.
פרי שבהחלט ניתן להתגאות בו. זהו זה. מצאתי את המפתח אל נשמתו.
עכשיו הכל היה ברור, הייתי גדולה.
"נתי" הוא אמר בשקט. פקחתי עיניים וראיתי אותו מתנשא מעלי. הוא
עמד בפישוק, כולא את גופי בין רגליו. "אני יכול לזיין אותך
עכשיו, ואז תפסיקי לחייך", איים. צחקתי אליו. ניסיתי לדמיין את
שנינו בתנוחה נועזת על הדשא. כמובן שנכשלתי.
"אתה לא תיגע בי, אני לא הטיפוס שלך", פיהקתי, מתמתחת בעצלות.
אהבתי אותו לרגע. אהבתי אותו על שבטח בי וגילה לי את סודותיו,
גם אם לא במודע. באותו רגע נשבעתי לאהוב אותו לנצח.